ללא אליבי עבר לכתובת http://www.ayeletoz.com. נתראה שם!

המחקר האקדמי של שיתופי פעולה באינטרנט נשלט, כמעט לגמרי, על ידי כלכלנים ואנשי מנהל עסקים. עוד ועוד גרפים מדהימים, ניסויים בתורת המשחקים, ו-Network Theory. ומדי פעם כתיבה של אנשי מדעי המחשב. הרווחיות הגדולה של המחקר הזה, והקרבה שלו לתעשיית ההייטק, גורמים לכך שלדיסציפלינות ה”חזקות” יש בו שליטה כמעט-מוחלטת. כמובן, נעשים הרבה מאוד מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים, אבל הם נדחקים לקרן זווית ולא מהווים את הבון-טון בתחום.

תופעה דומה התרחשה בדיסציפלינה המשפטית. התחום של “משפט וכלכלה” הוא היום התחום החזק ביותר בכתיבה המשפטית. גם משפטנים שאינם עוסקים בו, משלבים במאמרים שלהם כלים כלכליים. התחושה היא, שלא ניתן לדבר על משפט בצורה משכנעת בלי, ראשית, לפתוח באפולוגטיקה שמצדיקה את הטיעון בהקשר כלכלי. (גם כאן, כמובן שיש כתיבה אחרת, אבל היא חלשה ושולית יותר.)

המגמה הזו היא בעיני אחד החסרונות של המעבר למחקרים בינתחומיים. במקום עולם חופשי של מחשבה, שבו גבולות דיסציפלינריים נחצים במסע אל האמת, מה שקורה הוא שדיסציפלינות חזקות (וכלכלה היא הדוגמא המובהקת, לפחות בתחומים שאני מכירה) מכפיפות את המחקר בתחומים אחרים להנחות המוצא שלהן. במקרה של כלכלה - שמעלה על נס את האינדיבידואל הרציונלי ממקסם הרווחה - זה אולי בעייתי במיוחד. אבל זה בעייתי גם במקרים אחרים. למשל, אם אנחנו מסתכלים על תת-התחום של מדעי הרוח והחברה (שהוא חלש מלכתחילה), שם ה”השתלטות הדיסציפלינרית” היא מכיוון התפישות התיאורטיות של חקר הספרות,  שהשתלטו במידה רבה על הכתיבה התיאורטית בהסטוריה, למשל. במקרה הזה, התוצאה היא דווקא הפוכה, מכיוון שהשימוש בכלים הספרותיים גורמים להחלשה נוספת של הכתיבה ההסטורית (זו שאינה נרטיבית-פופולרית) בשיח הציבורי.

התוצאה של המצב הזה היא שבמקום פלורליזם של דרכי ניתוח של העולם, דרכי ניתוח מסויימות הופכות להיות הגמוניות יותר ואחרות הופכות שוליות, והפער ביניהן הופך גדול יותר ויותר. חוקר שרוצה לשמור על הרלוונטיות שלו גם בשיח הציבורי הכללי חייב לפעול במסגרת הדיסציפלינות החזקות לא רק אם הוא חבר בהן מלכתחילה (למשל, הוא ממילא ד”ר לכלכלה). גם אם הוא משפטן, סוציולוג, או הסטוריון. אם הוא רוצה לצאת ממעגל המשוכנעים-מראש, הוא חייב קודם כל לתת את חלקו למולך של הדיסציפלינות הדומיננטיות. מה, שכמובן, רק הופך אותן לדומיננטיות יותר ויותר (ובסופו של דבר, ל”צודקות” יותר ויותר) ודוחק את דרכי החשיבה החלופיות אל החדרים האחוריים של “מגדל השן”, אל הז’רגון, והרחק מרלוונטיות יומיומית (הדוגמא המובהקת ביותר כאן היא הכתיבה הביקורתית והפוסטמודרנית, שמתנהלת כמעט בגטו אקדמי).

השאלה האישית היא, כמובן, האם אני מוכנה “להרים את נס המרד” דווקא בדוקטורט הצנוע שלי, ולדבוק במתולודוגיה האתנוגרפית, או לכתוב, כמו כולם, ניתוח כלכלי של … ולהבטיח לעצמי מקום של כבוד בין עמיתיי.

ערן התלונן לאחרונה שויקיפדיה העברית מנוהלת על ידי קבוצה קטנה ופמיליארית, שיוצרת סגירות בפני כותבים חדשים. גם בתגובות, התעורר ויכוח (ער אולי קצת יותר מדי) בין הויקיפדים הותיקים לבין “מאוכזבי ויקיפדיה”, שחשו שנהגו בהם בצורה לא הוגנת כשרצו לתרום לויקיפדיה. אני לא מכירה היטב את הויקיפדיה העברית. אני מגיעה לשם לעיתים רחוקות מאוד (ובדרך כלל ללא יותר מאשר פרוקרסטינציה של מה שאני באמת צריכה לעשות). כך שהבסיס שלי לגבי מה קורה שם נזון במידה רבה מהפוסט, ויותר מזה מהתגובות לו. אבל אני מכירה לעומק את ויקיפדיה האנגלית, שאותה אני (בין השאר) חוקרת, ונדמה לי שהכרת “האחות הגדולה” יכולה לעזור להבין את מהות הויכוח שהתעורר.

הויקיפדים הותיקים התמקדו בשני טיעונים מרכזיים. הראשון מתמקד בתרומתם למיזם. הם אלה שמקיימים את המיזם באופן יומיומי וסיזיפי (בניגוד לפורשים ולמתלוננים מבחוץ) ולכן הכוח שיש להם בתוך המערכת מוצגת. מי שמשקיע, ראוי שדעתו תיחשב יותר. הטיעון השני הוא טיעון “הדיקטטורה הנאורה”, שמצביע על כך שהויקיפדים אינם משתמשים לרעה בכוח שלהם, אלא מנהלים את הדיונים באופן ענייני וצודק (ולכן אין לתלונות על מה שיסמכו).
הבעיה עם הטיעונים האלה, הוא שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם נכונים לגמרי, הם לא יכולים לבסס מערכת חברתית אפקטיבית בסדר הגודל של ויקיפדיה. ככל שמערכות חברתיות הופכות להיות גדולות וסבוכות יותר, כך הדרישה ללגיטימציה של בעלי הכוח הופכת להיות חדה יותר. הלגיטימציה שאותה מעוררים הויקיפדים מבוססת על ותק והשקעה ועל צדק מהותי. הבעיה היא, שהצדקות הותק וההשקעה חותרות תחת ההצדקות והאידיאלים שאותם ויקיפדיה מנסה לקדם: פתיחות, חופש, ואנטי-היררכיה. כך שלא פלא שההצדקות הללו נתקלות בעוינות ובהתנגדות. אלו לא הצדקות לגיטימיות במסגרת פרויקט שוויוני ופתוח.
הסיבה לכך שההצדקה בדבר צדק מהותי (”כל ההחלטות שלנו עניינות ומוצדקות לגופו של עניין”) לא עובדת היא מורכבת יותר. ההצדקה הזו מניחה שיש בסיס חיצוני כלשהו להחליט מה צודק וראוי ומה לא. הבעיה היא, שכמו שהויכוח אצל ערן מראה, בויקיפדיה העברית אין בסיס חיצוני כזה. הויכוח האם החלטה מסוימת הייתה צודקת או לא לא מצליח להגיע לכדי הסכמה אובייקטיבית, אלא נסגר באמצעות אמצעים של כוח - הצבעות, מפעילי מערכת וכו’. אבל האמצעים האלו לא יכולים לתרום ללגיטימציה של טענת הצדק המהותי. אם כבר, הם חותרים תחתיה ומשמשים כדוגמא לכך ש”הם לא מצליחים לשכנע, אז הם משתמשים בכוח”.

הדרך ליצירת בסיס חיצוני לטיעוני צדק מהותי היא על ידי יצירת מערכת משפטית. ההישג הגדול ביותר של מערכת משפטית אפקטיבית (על אף שלל הביקורות שאפשר להטיח בה) הוא שהיא יוצרת ספירה לדיון שמנותקת מיחסי-כוח ישירים וחדים. עצם החובה להקפיד על פרוצדורות ראויות, לשמוע את כולם, לנמק את ההחלטה וכיוצ”ב יוצרים מערכת שהיא במידה מסוימת אוטונומית ולכן יכולה, באופן טוב יותר מאשר מערכות אחרות, לספק החלטות לגיטימיות בשאלת הצדק המהותי. במקרה כזה, התמיכה של המערכת המשפטית בויקיפדים גם הייתה מחזקת את טענתם שהם פעלו כשורה, וגם הייתה מקטינה את ההתנגדות להחלטות שלהם, כי המתנגדים היו מוכנים לקבל ביתר נכונות עמדה אובייקטיבית שמעמידה אותם על טעותם, שמנותקת מהעמדה של מי שהתווכחו איתו מלכתחילה.
מערכת משפטית פנימית כזו, שמטרתה לחזק את הלגיטימציה של המערכת וליצור “שלטון חוק”, קיימת בויקיפדיה האנגלית, בכמה מישורים (היא גם קיימת בויקיפדיות אחרות, כמו שהראה Harel). ראשית, בויקיפדיה האנגלית יש הרבה יותר דפי מדיניות מאשר בויקיפדיה העברית (שבה, מהתרשמות שטחית, מעט מדפי המדיניות רלוונטיים לענייננו). בנוסף, דפי המדיניות האנגליים הרבה יותר מפורטים ומגבילים ביחד לדפים העבריים (השוו למשל את דף הונדליזם בעברית ובאנגלית). דפי המדיניות (”החוקים”) יוצרים בסיס קבוע, אובייקטיבי ולא משתנה שאליו אפשר לפנות במקרה של ויכוח. שנית, בויקיפדיה האנגלית יש מערך פתרון סכסוכים מורכב יותר מזה של העברית, שמגיע כדי “ועדת בוררות” שמשמשת כ”בית משפט” ובכך מקדמת פתרונות לגיטימיים לסכסוכים. יישומם של אלה בויקיפדיה העברית יכול לחזק את הלגיטימציה שלה וגם לקדם מערכת שהיא באמת פתוחה וצודקת יותר.

מרגוליס מצביע על כך שגם הבלוגוספירה מצייתת לחוקי הכוח הקפטיליסטיים ומרכזת את הכוח בידיהם של מיעוט “פרו-בלוגרים”. הוא מנסה לצאת מהסבך הזה, אולי על ידי שיתוף פעולה בין בלוגים לבין מערכות סינון-תוכן מסורתיות.

נדמה לי שהאכזבה של מרגוליס מבוססת על כך שהוא מניח שהתרומה של הבלוגוספירה לציבוריות ולדמוקרטיה היא דרך היכולת שלה להוביל שינוי חברתי, או להעלות נושאים על סדר היום הציבורי - המטרות שאותן אנחנו מייחסים בדרך כלל לתקשורת הממוסדת. בעיני, אלו מטרות חשובות, אבל הן מסתירות מן העין את השפעות המיקרו שיש לבלוגים על הספירה הציבורית.
כתיבת בלוג היא לא רק כלי להפיץ את עמדותיך (הצודקות כמובן) לעולם. הכתיבה היא גם כלי לגיבוש עמדות, שמציג חלופה חשובה למבנים אחרים של קיום דיונים ציבוריים בחברה דמוקרטית. נשווה, למשל, את בלוג-דיבייט לויכוחי ליל-שבת אצל המשפחה או החברים. דיון “חי” כזה בדרך-כלל מתדרדר מהר מאוד לדיון דמוי-פופוליטיקה. המיידיות שבתגובה והצורך לגבש דעה כאן ועכשיו, על בסיס הידע שיש בידיך באותו הרגע, מעודדים מעבר לסאונד-בייטס ולדקלום קלישאות. לעומת זאת, בכתיבת פוסט בבלוג יש גם מגבלת מילים מינימלית מסוימת (שמתחזקת ככל שהמסרים הקצרים-יותר עוברים לטוויטר), ובנוסף מסננת-תוכן מסוימת שנובעת מהעובדה שגם אנשים זרים יקראו את מה שכתבת. שתי המסננות הללו - העומק (שמתבטא באורך העמדה) והאחריות (שמתבטאת בפרסום) מובילים לכך שהדיונים בבלוגוספירה - גם אם הם אינם נחשפים לציבור הרחב יותר - מעודדים יצירת אזרחים שהם פעילים, מתעניינים, וחושבים יותר. ככל שיש יותר בלוגרים (והיום, עם כל הביקורת כנגד “הפקאצות”, כתיבת בלוג מתחילה בגיל מוקדם הרבה יותר) - יש בסיס לשיח ציבורי אחר ואלטרנטיבי לשיח שקיים היום. לא כי הנושאים שיהיו על סדר היום יהיו שונים - אני מסכימה עם מרגוליס שכנראה הם לא יהיו - אלא כי העיסוק בהם יהיה אחר. מאפיין נוסף של המיקרו-דמוקרטיזציה הוא התמריץ שהבלוגוספירה מעודדת לתגובה על דברים שמתרחשים סביבנו. כמעט כל אירוע חדשותי מוביל לגל של פוסטים בגרייפסיאדה. גם אם מעט מאוד אנשים קוראים את התגובות הללו, האינסטינקט להגיב, לגבש עמדה על מה שקורה, לעקוב באדיקות אחרי החדשות (ואפילו אם זה רק כדי שיהיה על מה לכתוב פוסט סוף סוף) הוא אינסטינקט שהבלוגוספירה מעודדת יותר מאשר כל חינוך פרונטלי לדמוקרטיה.

גדי טאוב מכעיס אותי. כאשר קראתי לראשונה את “המרד השפוף” הסכמתי כמעט עם כל מילה בו. במיוחד הסכמתי לקריאה שלו כנגד אי-לקיחת אחריות. טאוב טען שהבעיה בחלק משמעותי בכתיבה הפוסט-מודרנית או הביקורתית הוא שהיא מסתפקת בהצגת הביקורת, בלי לקחת אחריות על ההשלכות שיהיו לביקורת שלה. שהיא מסתפקת בלהגיד “זה לא”, אבל לא חושבת מספיק על חלופות מתאימות.
אני חושבת שההתעקשות על לקיחת האחריות היא הכרחית, כי היא מונעת מצבים שבהם אנשים נוקטים בעמדות כי הן מגניבות, או מרשימות, או מאפשרות להם להשיג בנות, או טרנדיות. היא מחייבת אותם להצדיק אותן במסגרת עולם הערכים הרחב יותר שלהם. ויותר מזה - היא קוראת לשינוי אמיתי בעולם. היא מחייבת את מי שאומר “די לכיבוש” להציע אלטרנטיבה סבירה, שתוכל לעמוד במבחן פוליטי. היא מחייבת אותנו לצאת מהרצונות והפנטזיות שלנו לשקילה פרגמטית של האופציות הקיימות בפנינו, ולצורך המציאותי לבחור בין אפשרויות ולא רק להציג עמדות טהרניות ולא ריאליות.
עד פה, כאמור, אני חותמת על כל מילה. אני חושבת שאחת הבעיות של השמאל הישראלי הוא שלפעמים, מרוב ייאוש, הוא ויתר על הצורך לשכנע אחרים שהוא מציג חלופה ריאלית, סבירה, וטובה יותר, ופשוט מעדיף לשכנע את עצמו ש”הם ממילא לא יבינו”, ולכן אין על מה להילחם.*
הבעיה היא, שגדי טאוב הלך רחוק מאוד מהביקורת שאותה הוא השמיע ב”מרד השפוף”. במקום להתריע בפני אנשי השמאל והפוסט-מודרניסטים ולחייב אותם לחשוב אחרת על הביקורת שאותה הם מציגים, הוא פשוט החליט ש”כל השמאלנים קשקשנים”. במקום להשפיע עם הביקורת שלו, הוא השתמש בה כשם תואר: “הביקורת שלי נכונה, ולכן כל מי שביקרתי הם פשוט כאלה”. רצח-האופי שהוא עורך לרעיונות שמאליים הוא בעיני חריגה קיצונית בדיוק מהביקורת שלו עצמו. במקום לחייב את הביקורתיים לקחת אחריות, הוא עצמו מסרב לקחת אחריות, בכך שהוא מסרב להאזין לביקורת ופוטר אותה כלאחר-יד כ”קשקוש”.
למשל, הוא מניח בפוסט האחרון שלו שזה ששמאלנים לא תומכים ב”שמאל הלאומי” זה עניין של רושם על קהל הבוחרים שלהם. ובכן, זו לא הסיבה. הסיבה להתקוממות נגד השמאל הלאומי הוא שלמרות שהוא מנסה להציג את עצמו כאידיאל של טאוב - שמאל ציוני שלוקח אחריות, מבקר מתוך אחדות-גורל, ולא מציע רעיונות אוטופיים - מדובר בלא פחות ממניפסט מתלהם, שמנסה למצוא חן בעיני הקוראים באמצעים רטוריים נחותים, לא מציג תפיסת-עולם קוהרנטית, מזלזל בזכויות אדם, חותר תחת תפיסת עולם סוציאלית ומציג פתרונות פופוליסטיים לרוב הבעיות. זה לא שמאל אחראי. זה סתם התלהמות לאומנית שאינה כוללת בתוכה שום דבר.
וחשוב לי להדגיש שאני לא חושבת שהשמאל הישראלי לא זקוק לחשבון-נפש. הוא זקוק לו מאוד. אבל זה חשבון נפש מהסוג של “המרד השפוף” - חשבון נפש שמחייב אותו לפעול כמו שפועלים אנשים מבוגרים, ולא כמו נערים אידיאליסטיים. זה לא חשבון נפש שמחייב אותו לוותר על הערכים שהוא מאמין בהם - למשל שזכויות אדם ומחוייבות לאמנה חברתית סוציאלית חשובים יותר מאשר הגנה על תפישות לאומיות. שצמיחה לא דוחה את העיסוק בשיוויון. וכו’ וכו’. כל אלה יכולים - וצריכים - להיות מקודמים בתוך תפיסה פרגמטית, מציאותית, ולא טהרנית-אידיאליסטית. אבל פרגמטיות לא אומרת זניחה מוחלטת או דחייה מתנשאת ובטוחה-בעצמה, בסגנונו של גדי טאוב.

—————-
* זה מזכיר לי מקרה אחד שבו ח”כ זהבה גלאון, בויכוח בקשר לדרך הנכונה להתמודד עם סחר בבני אדם, אמרה לי שהיא “עייפה מלהסביר לי” למה אין משמעות ליסוד ההסכמה במקרה של נפגעות סחר בנשים.  לי זה נשמע, אני מודה, יותר כאילו היא עייפה מלנסות לחשוב מחדש על הנושא, ומעדיפה להינעל בעמדות הקודמות (והפופולריות) שלה.

כשהייתי קטנה, ההורים שלי היו צוחקים עלי שהילדים שלי ימסו בגשם, כי כל מה שהם יאכלו יהיה רק “מנה חמה”. חוסר-יכולתי לבשל הייתה מפורסמת ברמה כזו, שבשנה שעברה, כאשר יחד עם החברים הישראלים שלי אירחנו זה את זה לארוחות שבת, תמיד היה ברור שאותי אפשר לשלוח לקנות חלה או יין, אבל שאין סיכוי לגרום לי לבשל.
אתמול הבנתי עד כמה כל זה השתנה בחודשים האחרונים. הבית של ערן ושלי אפוף ריחות בישולים. זה התחיל עם יכולות הבישול שלו, אבל בשלב מסוים גם אני הצטרפתי לצוות המבשלים בבית ושנינו אנחנו אוכלים יחד ומבשלים יחד. יותר מכל, זה מה שהופך את הבית שלנו לבית של “משפחה”. למשהו שהוא מעבר לבית של זוג בלבד.
הבית שלנו גם הפך להיות אחד מ”הבתים המארחים”. חברים נכנסים ויוצאים, מגיעים לארוחות ערב, שותים וצוחקים. תמיד חלמתי שהבית שלי יהיה מהבתים האלה שתמיד כולם מתגלגלים אליהם. עד היום זה אף פעם לא קרה - גרתי רחוק מדי מכולם, או שהבית היה קטן מדי, או שהוא היה מבולגן. ועכשיו, איכשהוא, הבית נמצא בדיוק במקום הכי נוח, תמיד יש משהו לחמם מהמקרר, והספה מתאימה בדיוק לאירוח כמה חברים.
מצחיק, שדווקא הדירה השכורה הזו, שאנחנו גרים בה בקושי חודש, שנמצאת בבניין הכי דמוי-מעונות שאפשר לדמיין, עם שתי התמונות הזולות (אחת נקנתה בדולר בגאראז’ סייל), הספה שהייתה הכי זולה בחנות וכיסאות שלא מתאימים אחד לשני (או לשולחן), מרגישה עבורי יותר “בית” מאשר כל מקום אחר שגרתי בו.