נדב העביר אלי את שרביט משחק-הרשת “רק לא ביבי”, שבו כל בלוגר צריך לכתוב למה הוא חושב שלא צריך להצביע לנתניהו. העברת השרביט הובילה אותי לשלוש מחשבות - אחת על הבלוגוספירה, שניה על דמוקרטיה ושלישית (סוף סוף) על נתניהו.
מחשבה ראשונה על הבלוגוספירה:
המחשבה הראשונה שלי בעקבות הפניה של נדב הייתה מטא-משחקית ומטא-ביבית: התלבטתי האם ראוי בכלל שאכתוב בבלוג שלי עמדה “מגויסת” שכזו, עמדה שבאופן מובהק נוטלת חלק בקמפיין פוליטי. אני מודה שזה גרם לי לתחושה מעט מוזרה. החלטתי לשתף פעולה עם המשחק למרות זאת בגלל שבעיני הוא חשוב.
בעקבות המלחמה בעזה, ובעקבות היכרות גוברת והולכת במסגרת חיי האקדמיים עם בלוגוספירות במדינות אחרות, היום אני רואה בבלוגוספירה כלי חשוב לחיזוק הדמוקרטיה. החירות שיש לכותבים בבלוגוספירה - וגם לי בתוכה - להציג סדר-יום מורכב יותר, מבוזר יותר ואלטרנטיבי לתקשורת הממוסדת, ובנוסף להוות “פנס רחוב”, או חנות מכולת, שלצידם אפשר להיפגש ולקיים ויכוחים פוליטיים מבוססים ומנומקים, שכמעט ונעדרים מספירות אחרות, היא חשובה וחיונית. הבלוגוספירה יכולה להיות, לפעמים, המקום שבו ניתן לצאת לרגע מהויכוח הפוליטי האלים והדורסני, ולומר דבר-מה הססני, מורכב, ומתלבט.
ויותר מזה - הפוטנציאל הוא רב במיוחד דווקא כשלא מבקשים לחלק את הבלוגוספירה לבלוגים “פוליטיים” ו”לא פוליטיים”. היופי שאני רואה בבלוגוספירה הוא שאני יכולה לכתוב על פוליטיקה גם אם הבלוג שלי הוא (נניח) על תלאותיה של תלמידת המחקר. שרון יכולה לכתוב בלוג על פוליטיקה ועל סריגה, נדב על פוליטיקה ועל ניתוח פמיניסטי של אבהות, וערן על פוליטיקה המפוזרת בין מיליון דברים אחרים. חוסר הצורך להתחייב רק ל”פוליטיות” מאפשר לכלול בדיון הפוליטי גם את הקול של מי שלא מוכן להגביל את עצמו , שהוא קול שכמעט נעדר מספירות פוליטיות-ציבוריות אחרות כמו עיתונות, למשל.
מחשבה שנייה על דמוקרטיה:
המחשבה השנייה שעברה אצלי הייתה לגבי ניסוח המשחק: “רק לא ביבי”. קשה לי עם העמדה הזו, שמבקשת לסמן את אחד השחקנים הפוליטיים כ”אחר” המוחלט. כמי שמולו כל ההבדלים בינינו צריכים להימחק. במידה רבה, זו בעיני לא עמדה פוליטית קבילה. זו עמדה שמבקשת לחתור תחת הלגיטימציה של אחד מהשחקנים הפוליטיים, ובכך היא עצמה חותרת תחת כללי המשחק הדמוקרטיים.
ועדיין, הרי עמדתי הפוליטית היא כזו שבה אכן נתניהו הוא האויב הרעיוני. הניאו-ליברליזם, שהוא המייצג שלו בארץ, הוא העמדה שאני מבקשת להתנגד לה בכל ליבי. האם ההבדל בין השניים באמת כל כך גדול, או שמא מדובר רק בניקיון-כפיים ריק מתוכן? לדילמה הזו טרם מצאתי פתרון. בינתיים, אני מרשה לעצמי לנסח מחדש את המשחק בשם הרכרוכי “מדוע לא הייתי מצביעה נתניהו בשום פנים ואופן (אם הייתי יכולה להיות בארץ ולהצביע)“, ולשמוח בחלקי שאני עורכת דין ולא קופירייטרית.
מחשבה שלישית על ביבי וניאו-ליברליזם:
הרבה מאוד נאמר על ניאו-ליברליזם, ועל התוכנית הכלכלית של ביבי. קשה לחשוב מה לומר בלי ליפול לקלישאות או לדמגוגיה. כדי לנסות להיחלץ משניהם, החלטתי לנסות לדבר על עובדות. טרחתי ופניתי לאתר (היפה מאוד, יש לומר) של ביבי, למדור “דע את העובדות”. בדף “על קפיטליזם וחזירות” נאמר כך:
למרות הטענות של מתנגדיו, נתניהו אינו מאמין בקפיטליזם “חזירי”. נתניהו מאמין ביכולותיהם של אזרחי ישראל לייצר לעצמם עתיד טוב יותר, ובכך שתפקידה של הממשלה לאפשר לכולנו לעשות כך.
+ העוני בישראל מרוכז ברובו באנשים שמחוץ לכוח העבודה ובמקבלי הקצבאות.
+ בשנים 2001-2002 הצליחה המדיניות שלנו לייצר 300 אלף מקומות עבודה בתוך שנתיים ולאפשר לאלפי משפחות לצאת ממעגל העוני. הצמיחה חלחלה לכל השכבות העובדות בתוך חודשים ספורים והעלתה את השכר הממוצע בכל העשירונים העובדים. בתוך כשנה עלתה ההכנסה בכל העשירונים, גם בקרב משפחות שלא עבדו בעבר.
+ אלו שיכלו לעבוד יצאו לעבודה ויצרו רווח כפול למדינה, ורווח כפול לעצמם: ביציאתם לעבודה הם פינו קצבאות שעברו לאלו הזקוקים להם באמת (קצבאות הזקנה לדוגמא, הועלו ב-2.5% בסוף תהליך היציאה מהמשבר ולסל הבריאות הוספו כ-חצי מיליארד שקלים) מצד אחד, והגדילו את תקבולי המדינה ממיסים מצד שני.
+ אותם אנשים שהצטרפו למעגל העבודה, גם מרוויחים כיום יותר ממה שקיבלו בעבר מקצבאות, ויכולים להעניק חינוך טוב יותר לילדיהם ורמת חיים גבוהה יותר למשפחתם ולביתם.
+ למרות הטענות על “עושר רק בשכבות העליונות”, בעת מימוש המדיניות הכלכלית של הליכוד, הגידול בהכנסה הגיע ומגיע לכל השכבות ומהר.
+ יציאה ממשבר מגיעה תמיד דרך האנשים העובדים ולכן תמיד, בכל מקום בעולם יציאה ממשבר מלווה בעליית ההכנסה של העובדים שכבר נמצאים בשוק העבודה ושל מובטלים המוצאים עבודה.
+ הרפורמות שעשינו וכונו בפופוליסטיות “קפיטליזם חזירי” יצרו מעגל צמיחה שהיטיב ומיטיב עם כל השכבות עד היום.
אני לא אציג נתונים סותרים, למרות שאפשר, כי ויכוחים בין סטטיסטיקות נוטה להיגרר כמעט תמיד לדמגוגיה חסרת-ערך. תמיד תימצא הדרך להציג את הנתונים באופן שישכנע את הקוראים בכל עמדה. מה שכן אבקש לעשות, זה לחתור תחת שתיים מהנחות-המוצא של ביבי:
-
על עניים ועניים: ביבי מניח שהעוני בישראל מחולק באופן דיכוטומטי ל”עניים עובדים” ול”עניים לא עובדים ומקבלי קצבאות”, כאשר לכל קבוצה מאפיינים אינהרנטיים משלה. הסב-טקסט הוא ש”מקבלי הקצבאות” מחולקים ל”מסכנים אמיתיים” ,”הזקוקים לקצבאות באמת” (נכים, זקנים וכו’), ול”פרזיטים” שראוי לקצץ בקצבאותיהם. אבל בעצם: מבנה הקצבאות בארץ בנוי כך שכמעט כל ניסיון לצאת לעבודה (למשל, רכישת רכב או לימודים אקדמיים) מוביל לאובדן מלא של הקצבאות - גם אם השכר מעבודה, בשלב ראשוני זה, נמוך הרבה יותר מהקצבאות. המשמעות היא שגם עני שרוצה לצאת לעבודה, אם הוא רציונלי ומעוניין להגדיל את הכנסת משפחתו, יעדיף לא לעשות זאת ולהישאר תלוי במערכת הרווחה הסוציאלית. מבנה מערך הרווחה הוא כזה שהוא יוצר “מלכודות עוני” שדוחפות יותר ויותר אנשים להיות “פרזיטים” (דהיינו: אנשים שיכולים תיאורטית לצאת לעבוד ולא עושים זאת). המסקנה היא שהמדיניות של ביבי מבוססת על חלוקה שנוצרת ומחוזקת באמצעות מבנה הקצבאות עצמו. מערך הרווחה בנוי כך שהוא יוצר את אותם “פרזיטים” ובכך “מקל” על קיצוץ נוסף בקצבאות, שהרי מדובר ב”עניים לא עובדים” שלגיטימי לקצץ בקצבאותיהם.
-
כיצד סופרים צמיחה: ביבי מניח שאת הצמיחה צריך לבחון על ידי השכר הממוצע “של העשירונים העובדים”, ומפה קופץ למסקנה שאם השכר הממוצע הזה גדל, “כולם מרוויחים”. אבל בעצם: ההתמקדות בשכר הממוצע לא מלמדת אותנו כיצד מתחלקים המשאבים בין הקבוצות השונות בחברה. מדיניות ניאו-ליברלית, שמתמקדת בצמיחה ובקיצוץ ברשת הרווחה סוציאלית, תוביל לעלייה בשכר הממוצע גם במצב שבו העשירונים העליונים מתעשרים הרבה יותר, והעשירונים התחתונים לא מתעשרים כלל. יותר מכך - חלוקת ההון בישראל ובעולם, שבה אחוז גדול מאוד של השכר במשק מרוכז למעשה במעט האחוזונים העליונים ביותר, מביאה לכך שכל עלייה בשכרו של המאיון העליוןן משפיעה באופן לא-פרופורציונלי על השכר הממוצע במשק. ומציגה עלייה בו. הדבר הנוסף שלא ניתן ללמוד מהשכר הממוצע הוא כיצד החלוקה הבלתי-שיוויונית מובילה להגדלת הפערים בין הקבוצות בחברה הישראלית וליצירת הבחנה חדה יותר בין עשירים-מאוד ועניים-מאוד.
אני מעבירה את השרשרת לדובי, כי הוא שואל שאלות-קיטבג, לשרון, וליופי וזהר.
קישור קבוע
תגובות (3)