26 בספטמבר, 2008 בשעה 12:57
· נושאים: אמריקה
והיום בתוכניתנו “על ביקורת התרבות האמריקאית”, נידרש למשחק האמריקאי מכולם - בייסבול!
אני אפתח בוידוי - הלכתי השבוע למשחק של הרד-סוקס. נהניתי. מאוד. ממש. ממש מאוד. נו, בסדר, זה הדבר הכי כיף שנכחתי בו מאז שהגעתי לכאן. יש משהו באווירה שאופפת את המשחק שלא דומה לשום דבר שהייתי בו קודם. כמובן שיש מי שיאמר “סנובית, בבלומפילד כבר היית?”, אבל התחושה שלי היא שלא יכולתי להנות כל כך בשום מקום אחר. כי לא רק Fenway Park שונה מבלומפילד. גם אני שכאן שונה מאני שבארץ.
אחת התחושות המכוננות בלחיות כאן היא תחושת הניכור. האנשים שסובבים אותי הם אנשים שאין לי איתם הסטוריה משותפת או בסיס משותף מעבר לעובדה שרבים מאיתנו רחוקים מהבית. זה יוצר אומנם קירבה מיידית, אבל זו קירבה “אינסטנט”. היא לא מזכירה אפילו לרגע את החברות העמוקה שיש לי עם החברים שלי בארץ, שהם אנשים שאני גאה בכל יום שבו הם חברים שלי. אנשים שהם מעניינים, מיוחדים, חמים, אוהבים (וכמובן גם חתיכים :) ) ושאני פשוט מאוד מאוד אוהבת אותם. עוצמת הרגשות הזו, והביטחון שהרשת הזו מעניקה, לא קיימים כאן. במובן מסוים, הרשת החברתית שעוטפת אותי כאן דומה יותר לרשת “החברים” שלי בפייסבוק. אנשים שאני יכולה אולי לשבת איתם בקומזיץ, אבל לא להתחבק איתם. ההיכרות השטחית מחייבת גם שמירה מוקפדת על פאסון ועל התנהגות שאינה קרובה-מדי. הקו בין רחוק לקרוב הוא דק. דק מדי לטעמי, שמעולם לא הייתי חזקה מדי בכישורים חברתיים מתוחכמים.
וכאן מגיע הבייסבול. מרגע שאתה יודע מי נגד מי, מי מנצח ומי מפסיד, מי לנו ומי לצרינו, ואיזה שירים צריך לשיר (ואת כל זה לימד אותי בסבלנות אין-קץ אחד מחבריי לכיתה) - זהו. אתה שייך. אולי אני לא האדם הראשון שאליו יפנו לדבר על הניצחון ההסטורי של 2004, אבל אני מספיק שייכת בשביל לקפוץ, לרקוד, לצעוק ולשיר. אני מספיק שייכת בשביל לזהות קבוצה ברורה וחד-משמעית שאני חלק ממנה. ובעולם חברתי שרק מעודד לשאול עוד ועוד שאלות, לחקור עוד ועוד את עצמי ואת הסובבים אותי, ולהטיל ספק בכל - העובדה שלכמה שעות יש רק אמת אחד ברורה וחד משמעית, זה הרבה מאוד. let’s go Red Sox!
(השיר - המ-ע-ו-ל-ה - שמלווה את הקליפ הזה הפך להיות הרינגטון בטלפון שלי. אומנם הוא גורם לי להיראות באופן חסר-תקנה כמו אמריקאית wanna-be, אבל בכל פעם שהוא מצלצל הוא מזכיר לי קצת את התחושה הזו. זה לא מעט.)
קישור קבוע
15 בספטמבר, 2008 בשעה 4:21
· נושאים: משפט, אמריקה, שינוי חברתי, אקדמיה ולימודים, על החיים, פשיעה ואכיפת החוק, פוסטים שאיילת אוהבת במיוחד
ישבתי לי היום בבוקר בקפטריה של בית הספר למשפטים ועסקתי לי בענייני. מכיוון שהשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, הקפטריה הייתה ריקה כמעט מאדם. בשלב מסוים נכנס בחור צעיר אל הקפטריה וישב בפינה הרחוקה ממני. הוא לא היה מלוכלך, לא פרוע, לא מסריח, ולא שיכור. סתם בחור צעיר לבוש בגדים מהוהים מעט, שישב בפינה וקרא ספר בשקט.
לא עברו חמש דקות מאז שנכנס, והגיעו שני שוטרים חמושים לקפטריה. השוטרים החלו לתחקר את הבחור הצעיר - בנימוס מאיים - על מעשיו בקפטריה. במסגרת החקירה הוא הודה בפניהם שהוא הומלס שרק בא לשבת בשקט. השוטרים החלו לאיים עליו - שוב, בנימוס - שהוא נמצא בשטח פרטי, הפתוח לשימושם של תלמידי האוניברסיטה בלבד, ולאחר שערכו בתיקו חיפוש (שחוקיותו מוטלת בספק) ואיימו עליו (בנימוס) שאם יתגלה שהוא שיקר להם לגבי פרטיו האישיים הם יעצרו אותו, הם ליוו אותו החוצה משטח הקפטריה.
כל אותה עת אני ישבתי בצידה השני של הקפטריה מזועזעת למדי. התלבטתי האם יש מקום לבקש מהם שיעזבו את הבחור המסכן, אבל בסופו של דבר (מפחדנות פשוטה, יש להודות) העדפתי להישאר בפינתי ולהביט בהם במבט של “אני אעיד לטובתו אם תעשו לו משהו”. אולי זה עזר להשאיר את המצב מנומס.
לאחר מכן, שמעתי את המוכרת בקפטריה משוויצה בפני אב הבית (?) על כך שהיא מיד זיהתה לפי הבגדים “שהוא לא מפה” ולכן קראה למשטרה. אב הבית הצטער לשמוע שהבחור כבר הובל משם, מכיוון שהוא רצה לבדוק האם הוא ראה אותו כאן קודם (מה שהיה מוביל, כמובן, למעצרו).
למרות שלכאורה לא קרה כלום, הסיטואציה זעזעה אותי. איזו הצדקה יש לחקירה ואיום של אדם שלא היווה כל סכנה לאף אחד ורק ישב לו בפינה?! והקפטריה הייתה ריקה, אז הוא אפילו לא תפס מקום של סטודנט! מיד נזכרתי בהומלסים שהיו מטיילים תדיר (בעיקר בחורף) ברחבי אוניברסיטת תל-אביב. כל עוד הם לא היו מטרידים איש, אף אחד לא היה מעלה על דעתו לסלק אותם מ”שטחה הפרטי” של האוניברסיטה. קל וחומר שלמעט במקרים קיצוניים, איש לא היה מזמין משטרה.
חוסר הנכונות המוחלט לחלוק את כורסאותיה היפות של האוניברסיטה העשירה-כקורח הזו עם מי שאין ביכולתו לשלם את שכר הלימוד האסטרונומי שלה, ויותר מזה חוסר-הנכונות “ללכלך” את הכורסאות היפות באנשים לא-כל-כך יפים, פשוט מחליאה אותי. משהו דפוק מאוד במדינה שבה זו התנהגות לגיטימית וראויה.
קישור קבוע
7 בספטמבר, 2008 בשעה 5:14
· נושאים: על הכתיבה, אקדמיה ולימודים
כזכור, כתבתי לא מזמן סמינריון שעסק בשאלה כיצד אנשים כותבים את סיפור החיים שלהם כשהם מגישים מועמדות ללימודים גבוהים בארה”ב. חשבתי שאולי יהיו פה כמה אנשים שיתעניינו במסקנות שלי. אז הנה: PDF) Admission as Power) (זה אומנם באנגלית, אבל ממש קצר, כי הייתי בלחץ זמן אטומי).
במידה מסוימת, הסמינר הזה היה אחד החיבורים היותר אישיים שכתבתי. כשקראתי שוב את החיבורים שלי ושל אחרים, מנקודת מבט ביקורתית יותר, כמעט התביישתי לראות איך הרגישות והרגשות ששטפו אותי במהלך הכתיבה היו במידה רבה תוצר של מערכת משומנת, כלכלית ואקדמית, שגרמה לי להרגיש ככה.
התחושה הזו, שהאותנטיות שלך גם היא חלק ממערך כוחות חיצוניים, היא תחושה קשה. אני יודעת שהיא חלק מהעולם הפוסט-מודרני וכו’ וכו’, אבל יש הבדל בין לדעת את זה, ובין לראות את זה מולך. בעיקר ביחס לשלב כה מרכזי בחיים שלי - הי, הוא זה שגרם בכלל להתחיל לכתוב בלוג - המחשבה שאני חלק מעדר בלתי-מובחן היא לא נעימה, בלשון המעטה. אולי אני פחות נאיבית, אבל לא בהכרח יותר מרוצה.
זה מעורר, אצלי לפחות, שאלות לגבי התבונה שבחקירה הזו - מה הערך (במובן האתי והפוליטי) של הידיעה כיצד הדברים עובדים, אם לעולם לא נוכל להשתחרר מהם? מה נותנת לי הידיעה שגם אני כלואה, אם לי דרך יציאה?
קישור קבוע
2 בספטמבר, 2008 בשעה 4:30
· נושאים: אמריקה
העניין שלי בפוליטיקה אמריקאית בהחלט מתחיל להוכיח את עצמו.
נתחיל בדמוקרטים. רק אתמול (באיחור אופנתי של כשנה) גיליתי את קיומה של Obama Girl. אובמה-גירל היא למעשה אמבר לי אטינגר, הדוגמנית הצעירה, המככבת בסדרת סרטונים שבהם היא מנענעת בעכוזה ומנסה לשכנע את הצופים בכך שאובמה הוא המועמד הטוב ביותר לנשיאות (הסרטונים החלו, כאמור, לשטוף את יו-טיוב כבר בתחילת הפריימריז למפלגה הדמוקרטית). אתם באמת חייבים לראות את זה (הזהרה: השיר הזה ממש, אבל ממש, נדבק). אובמה הכחיש שהסרטונים מקורם במסע הבחירות שלו, אבל לפי מקורותיי (שיחה אקראית אתמול בפאב. נא לקחת בערבון מוגבל) השמועות ברחוב הן שמדובר בניסיונות של אובמה לפנות לקהל הצעיר.
ונעבור לרפובליקנים. כפי שאתם וודאי יודעים, ג’ון מקיין בחר לו כמועמדת למשרת סגנית-הנשיא את שרה פלין, מושלת אלסקה. כפי שאתם אולי יודעים, פלין היא גם אם לחמישה ילדים, שהקטן שבהם, בן ארבעה חודשים, לוקה בתסמונת דאון. ואולם, אתמול (=באותה שיחת פאב מוצלחת במיוחד) נחשפתי לשלל תיאוריות-הקונספירציה שנקשרו בשמה של פלין. תיאוריות הקונספירציה מבוססות בעיקר על ההתנהגות התמוהה של פלין. במהלך נאום, ירדו לפלין המים, אך היא לא מיהרה לבית החולים הקרוב, אלא טסה יותר מ-8 שעות לבית חולים מרוחק באלסקה (בעודה חווה צירים?). בנוסף, טרם הלידה פלין, ככל הנראה, לא נראתה יותר מדי בהיריון.
המסקנה החד-משמעית היא, כמובן, שלא פלין היא שהייתה בהריון, אלא דווקא בתה בת ה-17, בריסטול. על פי הקונספירציה, פלין, כשמרנית ומתנגדת נחרצת להפלות, לא יכלה להרשות לבתה להפיל את העובר, ועל כן הציגה את המצב כאילו מדובר בבנה-שלה (וכך יכלה לגרוף מעט הון פוליטי על כך שלא הפילה עובר שהתגלה כחולה בתסמונת דאון). עד כאן התייחסתי לעניין בסקפטיות הראויה לתיאוריות קונספירציה שנראות כאילו הן מבוססות על תסריט של “היפים והאמיצים”, אך היום התברר שבתה של פלין נמצאת בהריון בחודש הרביעי! מה בדיוק קורה כאן?!
ידעתי שכדאי להתעניין במירוץ לנשיאות.
קישור קבוע
תגובות (3)