ללא אליבי עבר לכתובת http://www.ayeletoz.com. נתראה שם!

קראתי את הפוסט הזה של אלמה ולא יכולתי להפסיק להנהן.

 מה שמעניין במיוחד (או יותר נכון, מה שאני מוכנה לכתוב עליו בבלוג) הוא עד כמה המגיבים הגברים לא הבינו על מה היא מדברת, ועד כמה המגיבות הבינו בדיוק על מה היא מדברת.
אני לא יודעת למה, אבל יש משהו ביחס שבין נשים לבין הגוף שלהן שהוא עמוק יותר מאשר אצל גברים. העיסוק של נשים בגוף - מריחתו בקרמים, הסרת שיער, בחינה מדוקדקת שלו, וכמובן ביקורת על השומן שלו - הוא הרבה יותר אינטנסיבי מאשר העיסוק הגברי.

 ויותר מזה - הוא בא מתוך ריחוק בסיסי של הנשים מהגוף שלהן (הן מתעסקות “בו”. הוא לא חלק מהן. וראו את הפוסט הזה [שלא הבנתי אם הוא סאטירי או לא] של נמרוד). סוג של דיסוננס בלתי-קוגניטיבי.

 לא פעם שאלתי את עצמי ובחורות מבריקות ומדהימות סביבי מה היו מעדיפות להיות: יפות באופן בלתי-נתפס או חכמות באופן בלתי-נתפס. כולן ללא יוצא מן הכלל (וגם אני) בחרו ביופי. במי שהוא לא אנחנו.
בנוסף, אני, למשל, תמיד מרגישה מרומה. בתפיסה שלי את עצמי, אני גבוהה ואתלטית. חמושה בלוק נערי-אינטלקטואלי (שיער קצר ומשקפיים?), שמגבה את האופי הגיקי הנלהב שלי. המציאות, עם זאת, שונה. הלוק האינטלקטואלי המגניב רחוק ממני להפליא. אני לא נראית רע באופן יוצא דופן (איזו מחמאה דפקתי לי…), אבל לא כמו שאני הייתי צריכה להיראות.

 אני פשוט לא אני.

ובכן, מתברר שאחת המסורות העיקריות שתרמה אוניברסיטת הארוורד לעולם היא “דיג סנאים“. ידעתי לבחור היטב.
 

(ולכל מי שמתפלא על כך שאני מעלה רק פוסטים מטופשים לאחרונה: אל דאגה, בקרוב זה יעבור לי)

את הפיה הראשונה שלי פגשתי בצבא. היא זו, שכמו שהראיתי כאן, גרמה לכך שלא משנה עד כמה גרוע המצב, מעולם לא קרה מצב שבו המפיקה האומללה (=אני) נותרה ללא תוכנית לשידור. כך או כך, בסוף היה בסדר, והטוב מוכרח לנצח (וראו את הסרטון הנוסטלגי בהמשך). האמונה שלי בכוחה של הפיה רק התחזקה יותר ויותר ככל שנתקלתי במצבים חסרי סיכוי יותר ויותר, ומעולם היא לא הכזיבה.

כשעברתי לאוניברסיטה, גיליתי את פיית המבחנים. כוחה המופלא היה כמובן בכך, שלא משנה עד כמה יום לפני המבחן לא ידעתי כלום, לא הספקתי ללמוד, ובכלל לא צילמתי את החומר, בסופו של דבר הכל הסתדר. איכשהו הצלחתי ללמוד, ובדיוק מה שלמדתי היה בבחינה, והכל היה מצוין (הפיה הזו אומנם פישלה פעם או פעמיים, אבל בסך הכל היא הייתה ממש ממש בסדר. אין תלונות).

בהמשך פגשתי כמובן גם את פיית הדיונים, ואת פיית הערעורים (ואני מאוד מקווה לפגוש גם את פיית הדוקטורטים  ). ולגבי כל הפיות, הכלל היה כמובן אותו כלל: הן לא עוזרות למי שלא מאמין בהן.

אז אם כך:

אני מאמינה בפיית הסמינריונים! אני מאמינה בפיית הסמינריונים! אני מאמינה בפיית הסמינריונים!

מועד הטיסה מתקרב, והיכולת שלי להדחיק אותו הולכת וקטנה. עוד שבועיים וחצי.

אני יודעת שאני אמורה להיות בהיי מטורף, אבל אני מרגישה יותר בתוך סיר לחץ: הטפסים לביטוח לאומי מתבלבלים לי עם טיפולי השיניים שצריך לסיים; הרפרטים ממאנים להיכתב (ומיד אני מתמלאה בכעס ותיעוב עצמי על כך שאני לא כותבת אותם); ופתאום אני מוטרדת להפליא מהשאלה איפה יש סופר נורמלי ליד הדירה העתידית שלי, כאילו חיי תלויים בזה. ויותר מכל - המחשבה שבעוד שבועיים איפרד מאהובי למספר חודשים לכל הפחות נפלה עלי, כאילו פתאום, כרעם ביום בהיר. ומיד אני מדחיקה אותה עמוק עמוק מתחת לכרית.

ויחד עם זאת - ובדיוק לפני שאני קרובה לומר “פוס משחק” ולבטל את הכל - מתעורר בי רצון אדיר לעשות את זה. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה. תחושה אמיתית של הרפתקאה ושל הגשמת חלום. אני מרגישה כאילו אני בולדלי גו וור נו וואן האז גון ביפור.

המעבר בין התחושות השונות, שבדרך כלל גם מופיעות בו זמנית, מוביל אט אט לעומס-יתר. אני יודעת שזה רק יילך ויחמיר ככל שהזמן יתקצר. ואני יודעת שזה טבעי, ומובן, וסביר וכו’ וכו’. אבל זה לא באמת עוזר.