ללא אליבי עבר לכתובת http://www.ayeletoz.com. נתראה שם!

בעקבות סנסציית “הבלוג הפדופילי” שעברה בבלוגוספירה לפני כשבועיים (בעקבותיה של שרון) התפתח דיון קצר ביני ובין נתאי בבלוג של נדב.

טענתי שם כנגד ההתפלצות וההלם שאחזו בכולם בשל גילוי הבלוג הפדופילי, וניסיתי לומר שפדופיליה, כמו כל בעייה חברתית אחרת, מחייבת התייחסות וחשיבה שלנו. התנגדתי לתפיסה לפיה פדופיליה זה כל כך מגעיל\מבחיל\דוחה עד שעצם העיסוק בכך מטמא את האינטרנט ואת החברה שלנו בכלל.

נדמה לי שהתפיסה הזו, שאוסרת כל דיון על היחס החברתי לעברייני מין בכלל ופדופילים בפרט, היא זו שהיוותה את המצע להצעת החוק האחרונה בעניין סירוס כימי בכפייה לפדופילים (והנה ההצעה של ח”כ אפללו ועוד אחת של שטייניץ). כי אם אסור לדבר על פדופילים, אם עצם הזכרתם בלתי נסבלת, אז הם בעצם לא ממש בני-אדם. הם “סוטים”, שלא חלות לגביהם זכויות אדם מינימליות או כל סייג דמוקרטי אחר.

כנראה, שמי שאין לומר את שמו, גם אין לו שם.

השיעור שנחרת בזכרוני יותר מכל שיעור אחר בשנים הלא-מעטות שאני מבלה באוניברסיטה הוא השיעור הראשון של “משפט פלילי”. השיעור המאלף עסק בהצדקות לענישה ובנה את המסד שעליו התבססה כל תפיסת עולמי המשפטית בשנים שלאחר מכן. “השורה התחתונה” של השיעור (תוך שאני יודעת שאני חוטאת בפשטנות) הייתה שעקרון הגמול הוא היחיד שיכול להוות הצדקה לענישה, ושיש לדחות כל הצדקה תועלתנית שהיא - הרתעה, מניעה או שיקום - כהפרה של “הציווי הקנטיאני” שמחייב לראות כל אדם כמטרה בפני עצמו ולא כאמצעי.

ההתעקשות הזו על חיפוש הצדק, ולא על תפיסה “ניהולית” של משפט פלילי (כלומר כדרך לניהול פשיעה) הקסימה אותי ושיכנעה אותי עד קצות שערותיי. אבל, לאחרונה אני מתחילה לפקפק בנכונות של התפיסה הנשגבת הזו. נדמה לי, שהיא ניסיון לשחזר לתוך עולמנו תפיסות דתיות-אוטופיות שאינן מתאימות לו יותר.

תפיסת הגמול מניחה שאנחנו חיים בעולם של מותר ואסור, של שכר ועונש. זה תיאור של עולם שיש בו אלוהים. עולם שיש בו סדר מוחלט וצדק מושלם. בעולם כזה, דינו של החוטא להיענש. אבל - מה הקשר בין עולם כזה לבין עיקרון החוקיות (העיקרון שלפיו אין עונשין אלא על פי חוק)? האם החוק האנושי הוא בהכרח החוק הצודק? ואם לא - האם עצם הפרת החוק יוצרת את המעשה הבלתי-צודק? אי אפשר להניח, בעולם חילוני, שהדברים שהחברה (המדינה) קובעת הם בהכרח צודקים. ואם מוותרים על היומרה לצדק מוחלט בחוק - אז איך אפשר לומר שדווקא העונש הוא המוצדק?

למרבה הצער, ההבנה הזו הובילה אותי להתפכחות מצערת וקשה. כי אם גמול, אין צדק. כל מה שיש זה חברה שמשתמשת במשפט כדרך ליצירת משמעת וסדר, ומתייחסת לאנשים כאמצעי בשירות החברה והמדינה. ועל אף שזה וודאי הכרחי - אין לזה שום קשר לצדק. 

וסיבה קטנה אחת לכך שאני גאה להיות משפטנית אובדת.