הצפיפות בבתי הסוהר כשיקול בגזירת הדין
זוהי גרסא מקוצצת ומתומצתת של מאמר שפרסמתי ב”הסניגור”, חוברת 120.
*****
מבוא
שופטים הגוזרים את דינם של נידונים שוקלים לא רק את עובדות כתב האישום כפי שהוכחו, אלא גם מידע רלוונטי אחר המובא בפניהם, כגון עברו של הנאשם, מצבו הסוציו-אקונומי, סיכוייו לשיקום ועוד, וזאת על מנת לגזור עונש צודק והולם לנידון. ברשימה זו אבקש להראות כי על בתי המשפט לשקול גם את תנאי המאסר בישראל, ובאופן ספציפי את הצפיפות הרבה בבתי הסוהר.
השפעת הצפיפות בבתי הסוהר על האסירים
אין מחלוקת על כך שבתי סוהר, מעצם טיבם, פוגעים קשות באסירים. מעבר לאובדן החירות הפיזית, שהיא מטרתו המוצהרת של המאסר, המאסר משמעו בידוד מן המשפחה והחברים, הוקעה מן החברה ובדידות קשה. הכלא מרחיק את הכלואים מתנאי החיים שהיו רגילים להם ומן הבחירות שיכלו לבחור כאשר היו חופשיים. גם תחושת הביטחון האישי הבסיסית נסדקת, והאסירים חיים באי-ודאות תמידית מפני התנגשויות אפשריות עם אסירים אחרים או עם סוהרים. בתנאים אלו, תחושת הערך העצמי של האסיר מתחילה להישחק ולהיעלם. הצפיפות בבתי הסוהר מביאה את “כאבי המאסר” לרמות קשות וקיצוניות, ומגבירה עוד יותר את ההשפעות השליליות ההרסניות של המאסר. אסירים בבתי סוהר צפופים מתקשרים עם יותר אנשים לא מוכרים, בחללים צפופים יותר, שאינם מאפשרים פרטיות כלשהי. בריאותם המנטלית והפיזית נפגעת, בשל קיומם של תנאים פיזיים מחפירים. בנוסף, החיכוך והמתיחות בין האסירים הופכים תכופים, מה שמוביל לתוקפנות ולהקצנה של תחושת חוסר-הוודאות. גם עוד ועוד משאבים שהופנו עד עתה לתוכניות שיקום ופעולות חינוך, מועברים לשם שמירה על בטחון בסיסי בסביבה הטעונה והצפופה, כך שהתסכול הנובע מחוסר מעש מוסיף למדורת הקונפליקטים הבינאישיים. היכולת של הסגל להתמודד עם צרכים ספציפיים של אסיר זה או אחר הופכת למינימלית, ודרך החשיבה של הצוות כלפי האסירים הופכת להיות קולקטיבית, באופן המעלים את הייחודיות של האסירים כאינדיבידואלים ומוסיף עוד לפגיעה בזהותם ובכבודם.
תנאי הכליאה בבתי הסוהר כמרכיב בגזירת העונש הצודק לנאשם
כיום, הפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט היא “לתרגם” את מכלול שיקולי הענישה לרמת ענישה קונקרטית, המתבטאת אך במישור משכו של עונש המאסר. לדעתי, יש ליצור מכפלה בין אורך המאסר ובין התנאים שבהם מרוצה המאסר. באופן כזה, ריצוי עונש מאסר בבתי סוהר צפופים ובלתי מתוקצבים ייתפס כחמור מאשר אותה תקופת מאסר במתקנים מרווחים ובעלי משאבים.
טענה אפשרית שניתן להעלות כנגד האינטואיציה המוסרית הזו היא טענה מוסדית, לפיה אין זה תפקידו של בית המשפט לשקול את תנאי הכליאה הנוהגים, שכן הפתרון לבעיית הצפיפות בבתי הסוהר טמון במישורים אחרים – בניית בתי כלא חדשים, רגולציה של תנאי הכליאה ושחרור מוקדם של אסירים על ידי שירות בתי הסוהר. ואולם, אני סבורה כי מענה ממין זה מהווה התנערות של בית המשפט מן התפקיד שניתן לו במסגרת ההליך הפלילי. בית המשפט הוא אשר קובע מהו העונש אשר יוטל על האדם שבפניו, ומבחינת הנידון השופט הוא הקובע את גורלו. אמת פשוטה זו מחייבת את השופט היושב לדין לקחת אחריות לחומרת העונש ולהשפעתו של גזר הדין על הנידון. השופט אינו יכול להתנער מאחריות זו. במסגרת אחריותו, עליו לשקול גם מהו המקום אליו הוא שולח את הנידונים בפניו. מכיוון שבתי סוהר אינם מרחבים “מדומיינים”, אלא הם מרחבים אמיתיים שקיים לגביהם מידע אמפירי, התעלמות מן המידע הזה מהווה עצימת עיניים של בית המשפט והתנערות מאחריותו לנידון ומתפקידו לגזור לו עונש הולם וצודק. יתרה מכך, אחריותו של בית המשפט מחייבת אותו להביט באופן ריאלי על מצב תנאי הכליאה כיום, על פי המידע הקיים. אין די בכך “שישים מבטחו” בכך שהמדינה או שירות בתי הסוהר ישכילו להתמודד עם בעיית הצפיפות בבתי הסוהר, כאשר המציאות מלמדת שאין בסיס להנחה אופטימית זו.
התחשבות בתנאי הכליאה בגזירת הדין כמפתח להתמודדות עם בעיית הצפיפות בבתי הסוהר
מעבר להצדקה העקרונית בדבר החובה להתחשב בתנאי הכליאה בעת גזירת הדין, כאשר בית המשפט שוקל את הצפיפות בבתי הסוהר בעת שהוא גוזר את הדין, הוא משרת גם אינטרסים מערכתיים רחבים יותר. שתי הדרכים העיקריות אשר נועדו להתמודדות עם הצפיפות בבתי הסוהר – שחרור מינהלי ובניית בתי סוהר נוספים – אינן יכולות להוות לבדן פתרון ארוך טווח לבעיית הצפיפות. ראשית, הניסיון בעולם מלמד כי התמודדות עם בעיית הצפיפות אך על דרך של בניית עוד ועוד בתי סוהר נידונה לכישלון, וכי גם מקום בו הושקעה השקעה כספית אדירה – אשר באה, כמובן, על חשבון הוצאות ממשלתיות אחרות – לא היה בבניית מתקני כליאה חדשים כדי להקטין את הצפיפות היחסית בבתי הסוהר, שכן הגידול במספר האסירים, הנעוץ בתהליכים חברתיים ומשפטיים עצמאיים, היה בשיעור גדול יותר.
אף השחרור המנהלי, אשר נועד לווסת בין מספר האסירים לבין מספר מקומות הכליאה, אינו יכול להוות פתרון ארוך טווח. שחרור מנהלי יוצר מעגל שוטה, הנעוץ בקונפליקט שנוצר בין בתי המשפט לבין בתי הסוהר: השחרור המנהלי מקצר באופן אחיד את עונשי המאסר אותם מטילים בתי המשפט, בהתאם לרמת הצפיפות במערכת, מבלי שנשקלים חומרת העבירה אותה ביצע האסיר, נחיצות המאסר בעניינו או קיומן של אלטרנטיבות טיפוליות. אחידות זו הופכת אותו לידוע מראש ולצפוי, ועל כן הוא משפיע גם על השחקנים האחרים במערכת. השחרור המנהלי יוצר תמריץ חזק לבתי המשפט להחמיר את הענישה, וזאת מכיוון שבתי המשפט משקללים במסגרת גזירת העונש מלכתחילה את האפשרות לשחרור מנהלי, וקובעים רף ענישה חמור יותר, על מנת שרמת הענישה “האפקטיבית” תישמר. הדבר גורם לעלייה במספר האסירים, מגדיל את הצפיפות בבתי הסוהר, ויוצר כמובן תמריץ תקציבי חזק עוד יותר לשחרור מנהלי ולהעלאת שיעורי השחרור. שוב, יגיב בית המשפט לשיעור הגובר של השחרור המנהלי בהחמרת ענישה נוספת, וחוזר חלילה. יש לפנות לויסות הצפיפות בבתי הסוהר לא רק באמצעות התמודדות עם היצע מקומות הכליאה, אלא גם באמצעות התחשבות בביקוש למקומות כליאה, על דרך של הפחתת מספר האסירים. התחשבות בתנאי הכליאה בעת גזירת הדין תתרום לייצובו של שיווי המשקל במערכת בדרך הבאה: אם בתי המשפט ישקללו מלכתחילה את המצב הקיים בבתי הסוהר במסגרת שיקוליהם בגזירת הדין (כפי שהראיתי לעיל שעליהם לעשות, במסגרת ניתוח פנימי של שיקולי הענישה הראויים), הרי שככל שהצפיפות תהא גבוהה יותר, יפחיתו בתי המשפט בהתאמה את אורכם של עונשי המאסר. הפחתת הענישה תקל את הצפיפות בבתי הסוהר ותאפשר שמירה על תנאי כליאה ראויים. בה בעת, לא יווצר מעגל שוטה שכן המנגנון מבוסס על שיווי משקל ועל היזון נמשך בין בתי הסוהר לבין בתי המשפט, אשר יתעדכנו באופן רציף בתנאי הכליאה.
קישור קבוע
תגובות (14)
. אז אולי זה רק התיסכול שדובר מגרוני] 
