ללא אליבי עבר לכתובת http://www.ayeletoz.com. נתראה שם!

לפעמים נדמה לי שהגעתי לקץ ההסטוריה האישית שלי - אותו מצב יציב ומאוזן, שבו אין יותר צורך לשנות דבר, כי זהו המצב הטוב ביותר מכל המצבים האפשריים. קוראים לזה, כך נדמה לי, אושר.

 העבודה היומיומית שלי - להיות דוקטורנטית - מספקת לי אתגרים אינטלקטואליים מדי יום, אך כאלה מן הסוג הבנוי בדיוק למידתי, כך שאני כמעט לא נתקלת באכזבות או בכשלונות, אלא דווקא ברצף של תובנות ההופכות מורכבות יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אומנם הכסף לא אידיאלי, אבל המלגה שלי מכובדת למדי, ומאפשרת לנו לחיות בלי להיות יותר מדי מוטרדים מבעיות כלכליות. וכמובן שמבחינת הסטטוס החברתי, להיות סטודנטית ב”הארוורד” מאפשר לי לטפח את האליטיזם הלא-חבוי שבי כמה שרק ארצה.

 מבחינת חיי האהבה, אני שמחה להיות חלק מנישואין מאושרים ואוהבים מהסוג שמוצאים רק בערוץ “יחסים” של ווינט. אפילו מבלי ליצור אידיאליזציה מוגזמת של הזוגיות שלנו, קל לראות שמדובר בזוגיות מפרגנת, שיוויונית, כיפית, ומאוהבת-עד-מעל-לראש. והחיים בנכר, בשנה הראשונה לנישואינו, מאפשרים לנו לחיות חיי “ירח דבש” - הרחק ממערך הלחצים המשפחתי, מהמשכנתא, ומכל הדברים שמקשים על חייהם של זוגות צעירים. אנחנו זוכים לבלות כמעט את כל שעות הערות בנינוחות זה לצד זו, כל אחד עסוק בענייניו, אבל פנוי לחיבוק או לנשיקה בכל עת.

 אפילו מבחינת הדיאטה ושיפור הבריאות, ניכר שיפור אחרי תקופה ארוכה (ארוכה מדי) של הדחקה. השיפור איטי, ומתסכל לעיתים, אבל מלא בתקווה ובאמונה שהדרך נכונה.

 ועדיין - ומבלי להיות כפוית-טובה על כל הטוב שמאפיין את חיי כרגע - קשה לי קצת להתרגל לשגרה המבורכת הזו. אחרי לפחות 10 שנים של חיים במסלול התקדמות - שבהם כל שלב חייב להוביל לשלב הבא בדרך ל”מטרה” (שלפעמים היא ברורה יותר ולפעמים היא ברורה פחות), אני כמעט לא יודעת מה אמורים לעשות בשלב שבו הגעת לאותה מטרה. שאיפותיי המקצועיות, ככל שהצלחתי להגדיר אותן, הוגשמו מעבר לכל ציפיותי (כמובן נותרה השאלה של “מה אחרי הדוקטורט”, אבל זה עוד רחוק במידה שמאפשרת להדחיק את השאלה הזו ללא רגשות-אשמה). חיי האהבה שלי הגיעו, לאחר תקופה של סערות ומהפכים, אל חוף מבטחים שטוף-שמש.

 ברור לכל אחד שזהו השלב שבו אני אמורה פשוט להירגע, ללבוש את הביקיני (שאין לי) ולהשתזף בשמש המפנקת (נו, נכון, אני בבוסטון המאפירה והקפואה. אבל המטאפורה ברורה). אבל איך עושים את זה? איך לומדים להנות מהרגע מבלי למסגר אותו כחלק ממטא-תהליך שבו יש סוף והתחלה? איך קובעים סטנדרטים להצלחה, כשאין שום מטרה או פרמטר ברורים באופק להשוות את עצמי אליהם? איך לומדים להירגע סוף סוף, כשאני אדם כל כך נוירוטי מאז שאני זוכרת את עצמי?

 בינתיים, הפתרון שמצאתי הוא להתנגד לכל הרוגע והשלווה. להזכיר לעצמי שההסטוריה טרם תמה. שהשלב הזה - מישור קצר במעלה ההר - הוא זמני בלבד. שבעוד זמן (קצר? ארוך?) יגיעו אתגרים חדשים, שטרם הכרתי (ילדים? החזרה לארץ? שינוי במצבנו הכלכלי? הצורך לכתוב מאמרים בקצב הולך וגובר? ההתמודדות עם החלטות הקריירה של אחרי הדוקטורט? התמודדות עם כשלונות (שיבואו, ואני יודעת שיבואו)?). זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא הידיעה שהשלב הזה, של אושר נינוח ונטול לחצים, הוא זמני בלבד, מאפשרת לי להנות ממנו בלי להילחץ על כך שמותי קרב עוד לפני גיל 30. כי הרי אני יודעת שהעולם הוא עדיין כפי שאני מכירה אותו - נוירוטי, הישגי, ושאפתני. וכל האושר הזה עוד ייבלע באושר גדול עוד יותר.

כשהייתי קטנה, ההורים שלי היו צוחקים עלי שהילדים שלי ימסו בגשם, כי כל מה שהם יאכלו יהיה רק “מנה חמה”. חוסר-יכולתי לבשל הייתה מפורסמת ברמה כזו, שבשנה שעברה, כאשר יחד עם החברים הישראלים שלי אירחנו זה את זה לארוחות שבת, תמיד היה ברור שאותי אפשר לשלוח לקנות חלה או יין, אבל שאין סיכוי לגרום לי לבשל.
אתמול הבנתי עד כמה כל זה השתנה בחודשים האחרונים. הבית של ערן ושלי אפוף ריחות בישולים. זה התחיל עם יכולות הבישול שלו, אבל בשלב מסוים גם אני הצטרפתי לצוות המבשלים בבית ושנינו אנחנו אוכלים יחד ומבשלים יחד. יותר מכל, זה מה שהופך את הבית שלנו לבית של “משפחה”. למשהו שהוא מעבר לבית של זוג בלבד.
הבית שלנו גם הפך להיות אחד מ”הבתים המארחים”. חברים נכנסים ויוצאים, מגיעים לארוחות ערב, שותים וצוחקים. תמיד חלמתי שהבית שלי יהיה מהבתים האלה שתמיד כולם מתגלגלים אליהם. עד היום זה אף פעם לא קרה - גרתי רחוק מדי מכולם, או שהבית היה קטן מדי, או שהוא היה מבולגן. ועכשיו, איכשהוא, הבית נמצא בדיוק במקום הכי נוח, תמיד יש משהו לחמם מהמקרר, והספה מתאימה בדיוק לאירוח כמה חברים.
מצחיק, שדווקא הדירה השכורה הזו, שאנחנו גרים בה בקושי חודש, שנמצאת בבניין הכי דמוי-מעונות שאפשר לדמיין, עם שתי התמונות הזולות (אחת נקנתה בדולר בגאראז’ סייל), הספה שהייתה הכי זולה בחנות וכיסאות שלא מתאימים אחד לשני (או לשולחן), מרגישה עבורי יותר “בית” מאשר כל מקום אחר שגרתי בו.

ההתייחסות שלי ליום הכיפורים מלאת-סתירות ופרדוקסלית. ביום עצמו, אני מקפידה על צום, לא משתמשת במכשירים חשמליים, ומחמירה מאוד. מצד שני, בכל שאר ימי השנה איני מקפידה כמעט על אף מצווה אחרת - אני לא שומרת כשרות, לא עושה קידוש, וממצה את יהדותי בעיקר בחגים. האבסורד הגיע בשנה שעברה לכך שאכלתי צ’יזבורגר לסעודה מפסקת.

ועדיין, אני מתעקשת שלא לוותר על צום יום הכיפורים. בתחילה, זה היה מתוך ניסיון לשמר את יום כיפור של ילדותי. תמיד יום כיפור היה יום אהוב עלי במיוחד: כל המשפחה הייתה יושבת יחד, קוראת, משחקת רמיקוב, מטיילת בשכונה. הצורך לבזבז זמן ביחד (כדי להעביר את הצום מהר) הוביל לשעות איכות ארוכות שלא הופרעו על ידי צפייה בטלוויזיה או משחק במחשב. בדרך-כלל, גם בילינו את רוב שעות העירות יחד בסלון או בחדר האוכל. בהמשך, כשגדלתי, נוסף לאווירת יום-כיפור גם הטיול ברגל ל”מרכז”. אז נכון, מדובר במרכז חדרה, ועדיין - הידיעה שפעם בשנה אפגוש את כל האנשים שלא ראיתי אותם מאז התיכון (כלומר, מאז יום-כיפור הקודם), אגיע אל כיכר העיר המפוצצת אנשים, ופשוט אסתובב מצד לצד עד אמצע הלילה (כדי לישון עד מאוחר למחרת ולהקל על הצום), הייתה כיפית וייחודית. מסוג הדברים שיש רק ביום כיפור.

אבל התודה האמיתית שלי לייחוד שביום הכיפורים הגיעה בשנה שעברה. ימים ספורים לפני יום הכיפורים, בעשרת ימי-תשובה, נפרדתי ממי שהיה בן-זוגי כמעט עשר שנים. הייתי כמעט לבד, בעיר זרה, בארץ זרה (אז הייתי חודשיים בקושי בארצות-הברית), מבולבלת ומפוחדת לגבי המשך דרכי. אפילו כמעט בהסטריה. ואז הגיע יום כיפור. והחלטתי שלמרות שכל הטקסים הרגילים של יום כיפור לא יהיו שם - לא הייתי עם משפחתי, ובמרחב הציבורי לא היה שום שינוי - עדיין אצום ואקפיד על ניתוק מהאינטרנט ומרשתות התקשורת (שזה, יש להודות, האלמנט הקשה ביותר מבחינתי ל”לא להשתמש במכשירי חשמל”).

זה היה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לייחל לו. מתוך המערבולת שבה הייתי, קיבלתי יום אחד של שקט. יום שבו איש לא שאל אותי “למה”, שבו לא ראיתי את האקס מופיע בסקייפ, שבו לא ניסיתי להשכיח את המחשבות בלימודים. ישבתי לבד על המיטה שלי, וקראתי את Eat, Prey, Love, שקניתי כמה ימים קודם לכן בתור “ספר קריאה” לכיפור. באופן מתאים במיוחד, הספר נפתח בזה שהגיבורה ממררת בבכי בחדר-האמבטיה שלה, כשהיא מבינה שהיא רוצה לסיים את נישואיה. ההכרה בכך שיש עוד מישהו בעולם שחש בדיוק כמוני - גם אם הוא נמצא רק בספר - הייתה הנחמה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש.

אחרי אותו יום כיפור, כבר הייתי רגועה הרבה יותר. התחזקה בי התחושה שהכל יהיה בסדר. שאני אצליח לעבור את השלב הזה. שיש משהו טוב בהמשך. ואכן, כפי שהקוראים הקבועים יודעים, מאז יום הכיפורים עברה עלי השנה מלאת-הטלטלות ביותר בחיי : מרווקות מלאת סטוצים-של-לילה אחד, הגעתי ליום הכיפורים הזה לצד בעלי הטרי, אחרי סיפור-אהבה סוער ובין-יבשתי שכמוהו מוצאים היום רק בסרטים.

והנה שוב אני בחיק משפחתי (החדשה). מחכה לעוד יום של שקט וזמן איכות (אבל בלי רמיקוב). מרכז חדרה התחלף במרכז קיימברידג’, אבל הסתיו הוא אותו סתיו.

גמר חתימה טובה.

דודו טופז שם היום קץ לחייו. ההתייחסויות בתקשורת ובטוקבקים שקראתי נעו בקיצוניות בין “מגיע לו” ובין צער על האירוע. לא ראיתי כמעט שילוב בין שני הקצוות הללו. הקיצוניות הזו החזירה אותי אל משהו שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן, אל הלקח החשוב ביותר שלקחתי איתי משנותיי בסניגוריה הציבורית.

למי שלא יודע, לפני שנסעתי ללמוד עבדתי שנתיים כסניגורית ציבורית. השאלה שליוותה אותי, ומלווה כמובן כל סניגור פלילי, היא ההאשמה המוסרית הנפוצה כל כך: “איך את יכולה לעשות את זה?”. התשובה הקצרה היא כמובן שלכל אחד יש זכות לייצוג, ושצדק חברתי מחייב שנאשמים עניים יזכו לאותה הגנה כמו נאשמים עשירים וחזקים. אבל התשובה הארוכה יותר היא שלפחות מבחינתי, זה בכלל לא היה עניין של צדק, אלא של חמלה.

חמלה היא הרגש שמתעורר כאשר את יושבת בבית הכלא, מול נער צעיר שהוא שבר כלי וברור לך שהעתיד לא צופן לו שום דבר פרט לכניסה ויציאה מבתי סוהר. עוד לפני ששמעת למה הוא נכנס לבית הסוהר, ועוד לפני שהחלטת האם ראוי שישב בבית הסוהר או לא, האנושיות שיש בכולנו מושכת אותך להצטער על המצב. להתעצב על כך שחייו של האדם שלפניך הם כל כך גרועים. לגלות אמפתיה לאדם שמולך פשוט כי ברור לך שהוא אדם שנמצא כרגע באחד מרגעי השפל של חייו.

רבים טועים לבלבל את התחושה הזו עם צדק. מניחים שהאמפתיה חייבת להוביל לתמיכה בשחרורו המיידי או לרחמים-אינסטנט. אבל זה לא כך. החמלה היא השעייה של הצדק. היא היכולת לומר - זה אולי צודק, אולי מגיע לו, אולי אין פתרון טוב יותר, אבל זה עדיין עצוב וכואב וחבל שהעולם אכזר כל כך. זה היכולת לנתק את עצמך רגע מהשאלה “מי צודק” ולהביט באדם שמולך כאדם פצוע.

לפעמים נדמה לי, שאנשים יותר ויותר מתפתים להתחמק מהחמלה. שהם כל כך מפחדים שמא היא תבלבל אותם, שהם דוחקים אותה הרחק מהם. זה ההסבר היחיד שאני יכולה לראות, למשל, לטוקבקים המרושעים והאכזריים אחרי שמקרינים גופות של חיילי אויב (שלא לדבר על גופות ילדים. אבל זה כבר באמת סתם רשעות). אנשים מפחדים שאם יחושו חמלה כלפי אדם אחר, מייד יצטרכו גם להצדיק את מעשיו, או להמעיט בחומרתם.

אבל זה לא נכון. ההבנה שענישה או מלחמה היא דבר אלים וכואב, שכל מטרתה היא להכאיב, לפגוע ולהרוס את חייהם של בני אדם לא מובילה בהכרח לפציפיזם או להתנגדות לענישה מחמירה. מה שהיא כן מובילה אליו הוא לללקיחת אחריות על הענישה. להבנה שלעיתים צודק או הכרחי לפגוע כך באנשים שביצעו מעשים חמורים, קשים ונוראיים. אבל שרק לאחר ההתמודדות עם החמלה, לאחר ההבנה עד כמה כואבת וקשה היא, אנחנו יכולים להסתכל לעצמנו בעיניים ולומר שפעלנו נכון כשהחלטנו להעניש.

הבריחה מהחמלה, ההתכחשות לה, ההתעלמות מכך שהיא קיימת, היא אי-לקיחת אחריות על הכאב והאלימות שאנחנו גורמים. וזה לדעתי אקט בלתי אנושי. לכן, צר לי היום על מותו של דודו טופז.

ככה הוא רואה את זה. כשזה כתוב דרך עיניו, זה נדמה אפילו עוד יותר כמו סיפור-אגדה. הכתיבה שלו תמיד מרגשת אותי עד דמעות.
והסיפור מלווה, כמו כל סיפור-אגדה, גם בדמויות שבין אמת לבדיה.

בעוד שבוע וחצי אנחנו חוזרים לקיימברידג’ ואני צריכה להתחיל לעבוד ברצינות, אחרי חודשיים וחצי של (בעיקר) בטלה. תמיד הרגע הזה, של החזרה מהחופש, מפחיד אותי. תמיד יש חשש שמא הפעם “איבדתי את זה” - הפכתי סופית לבטטת-כורסא שלא תוכל לחזור ולעבוד קשה. בשילוב עם כמה סטריאוטיפים על נשים נשואות, קל לי לדמיין את עצמי כמי שתהפוך פתאום לעקרת בית משועממת שעולמה התרבותי מתמצה ב”יופי של יום” עם קרין מגריזו (וכמובן “מחוברות”).

בצד החשש, אומר לי קול ההגיון: “בסה”כ היית בחופש חודשיים (שבמהלכם גם התחתנת, אבל זה כבר פאסה). לא קרה כלום”. אני יודעת שככל הנראה ברגע שאכנס שוב למסגרת אחזור גם לעבוד ולחזק מחדש את הביטחון העצמי שלי, שכל כך כרוך במה שאני עושה. ועדיין - הפחד שאולי לא אעמוד בזה, שלא אעמוד בדד-ליינים, שלא אבין מה אני אמורה לעשות, שלא אעמוד בימי עבודה ארוכים יותר מאשר חמש שעות - כל אלה מסתובבים סביבי בימים האחרונים. “את הרי אשת קריירה”, אני אומרת לעצמי, ובעצם לא זוכרת איך בכלל הייתי כזו. איך תקתקתי את שלל המשימות שלי בלי למצמץ. פתאום - כל דבר נראה כמו הר כמעט בלתי-עביר (מה שכמובן רק דוחה את העבודה עליו עוד יותר). השקט של ההתרכזות בחיים האישיים, שנוצר מתוך ערפל-החתונה, מתחיל להתפזר ולהזכיר לי שיש דברים שאני צריכה לעשות . הרצאה שצריך לכתוב. תוכנית-עבודה שצריך לגבש.

אני חייבת לזכור שכל מה שהיה כאן קודם, הכל עדיין בתוכי. שהמעגל האינסופי של החרדה, ההתגברות עליה, והמעבר לחרדה הבאה, הוא מעגל שאני מכירה לא מאתמול. שכמו שהתגברתי עליו קודם, אצליח גם הפעם. שאני רק צריכה דקה להתרגל לעצמי שוב. וכמובן לנשום עמוק.