בסוף החודש אני הולכת להעביר הרצאה במסגרת סמינר המחקר של מכון נטוויז’ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל-אביב. ההרצאה תעסוק במחקר שערכתי בויקיפדיה האנגלית, שמתמקד בדרך שבה העיצוב של תוכנת הויקי יוצר נורמות חברתיות בויקיפדיה. דרכו, אני מקווה לפתח דיון רחב יותר על הקשר בין עיצוב פלטפורמות לפיתוח נורמות ועל היחס בין טכנולוגיה לחברה.
פרטים נוספים תוכלו למצוא כאן.
עדכון: העליתי את המצגת שהעברתי בהרצאה לאתר: מצגת מרחבי שיחה פרטיים בויקיפדיה.
המחקר האקדמי של שיתופי פעולה באינטרנט נשלט, כמעט לגמרי, על ידי כלכלנים ואנשי מנהל עסקים. עוד ועוד גרפים מדהימים, ניסויים בתורת המשחקים, ו-Network Theory. ומדי פעם כתיבה של אנשי מדעי המחשב. הרווחיות הגדולה של המחקר הזה, והקרבה שלו לתעשיית ההייטק, גורמים לכך שלדיסציפלינות ה”חזקות” יש בו שליטה כמעט-מוחלטת. כמובן, נעשים הרבה מאוד מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים, אבל הם נדחקים לקרן זווית ולא מהווים את הבון-טון בתחום.
תופעה דומה התרחשה בדיסציפלינה המשפטית. התחום של “משפט וכלכלה” הוא היום התחום החזק ביותר בכתיבה המשפטית. גם משפטנים שאינם עוסקים בו, משלבים במאמרים שלהם כלים כלכליים. התחושה היא, שלא ניתן לדבר על משפט בצורה משכנעת בלי, ראשית, לפתוח באפולוגטיקה שמצדיקה את הטיעון בהקשר כלכלי. (גם כאן, כמובן שיש כתיבה אחרת, אבל היא חלשה ושולית יותר.)
המגמה הזו היא בעיני אחד החסרונות של המעבר למחקרים בינתחומיים. במקום עולם חופשי של מחשבה, שבו גבולות דיסציפלינריים נחצים במסע אל האמת, מה שקורה הוא שדיסציפלינות חזקות (וכלכלה היא הדוגמא המובהקת, לפחות בתחומים שאני מכירה) מכפיפות את המחקר בתחומים אחרים להנחות המוצא שלהן. במקרה של כלכלה - שמעלה על נס את האינדיבידואל הרציונלי ממקסם הרווחה - זה אולי בעייתי במיוחד. אבל זה בעייתי גם במקרים אחרים. למשל, אם אנחנו מסתכלים על תת-התחום של מדעי הרוח והחברה (שהוא חלש מלכתחילה), שם ה”השתלטות הדיסציפלינרית” היא מכיוון התפישות התיאורטיות של חקר הספרות, שהשתלטו במידה רבה על הכתיבה התיאורטית בהסטוריה, למשל. במקרה הזה, התוצאה היא דווקא הפוכה, מכיוון שהשימוש בכלים הספרותיים גורמים להחלשה נוספת של הכתיבה ההסטורית (זו שאינה נרטיבית-פופולרית) בשיח הציבורי.
התוצאה של המצב הזה היא שבמקום פלורליזם של דרכי ניתוח של העולם, דרכי ניתוח מסויימות הופכות להיות הגמוניות יותר ואחרות הופכות שוליות, והפער ביניהן הופך גדול יותר ויותר. חוקר שרוצה לשמור על הרלוונטיות שלו גם בשיח הציבורי הכללי חייב לפעול במסגרת הדיסציפלינות החזקות לא רק אם הוא חבר בהן מלכתחילה (למשל, הוא ממילא ד”ר לכלכלה). גם אם הוא משפטן, סוציולוג, או הסטוריון. אם הוא רוצה לצאת ממעגל המשוכנעים-מראש, הוא חייב קודם כל לתת את חלקו למולך של הדיסציפלינות הדומיננטיות. מה, שכמובן, רק הופך אותן לדומיננטיות יותר ויותר (ובסופו של דבר, ל”צודקות” יותר ויותר) ודוחק את דרכי החשיבה החלופיות אל החדרים האחוריים של “מגדל השן”, אל הז’רגון, והרחק מרלוונטיות יומיומית (הדוגמא המובהקת ביותר כאן היא הכתיבה הביקורתית והפוסטמודרנית, שמתנהלת כמעט בגטו אקדמי).
השאלה האישית היא, כמובן, האם אני מוכנה “להרים את נס המרד” דווקא בדוקטורט הצנוע שלי, ולדבוק במתולודוגיה האתנוגרפית, או לכתוב, כמו כולם, ניתוח כלכלי של … ולהבטיח לעצמי מקום של כבוד בין עמיתיי.
ערן התלונן לאחרונה שויקיפדיה העברית מנוהלת על ידי קבוצה קטנה ופמיליארית, שיוצרת סגירות בפני כותבים חדשים. גם בתגובות, התעורר ויכוח (ער אולי קצת יותר מדי) בין הויקיפדים הותיקים לבין “מאוכזבי ויקיפדיה”, שחשו שנהגו בהם בצורה לא הוגנת כשרצו לתרום לויקיפדיה. אני לא מכירה היטב את הויקיפדיה העברית. אני מגיעה לשם לעיתים רחוקות מאוד (ובדרך כלל ללא יותר מאשר פרוקרסטינציה של מה שאני באמת צריכה לעשות). כך שהבסיס שלי לגבי מה קורה שם נזון במידה רבה מהפוסט, ויותר מזה מהתגובות לו. אבל אני מכירה לעומק את ויקיפדיה האנגלית, שאותה אני (בין השאר) חוקרת, ונדמה לי שהכרת “האחות הגדולה” יכולה לעזור להבין את מהות הויכוח שהתעורר.
הויקיפדים הותיקים התמקדו בשני טיעונים מרכזיים. הראשון מתמקד בתרומתם למיזם. הם אלה שמקיימים את המיזם באופן יומיומי וסיזיפי (בניגוד לפורשים ולמתלוננים מבחוץ) ולכן הכוח שיש להם בתוך המערכת מוצגת. מי שמשקיע, ראוי שדעתו תיחשב יותר. הטיעון השני הוא טיעון “הדיקטטורה הנאורה”, שמצביע על כך שהויקיפדים אינם משתמשים לרעה בכוח שלהם, אלא מנהלים את הדיונים באופן ענייני וצודק (ולכן אין לתלונות על מה שיסמכו).
הבעיה עם הטיעונים האלה, הוא שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם נכונים לגמרי, הם לא יכולים לבסס מערכת חברתית אפקטיבית בסדר הגודל של ויקיפדיה. ככל שמערכות חברתיות הופכות להיות גדולות וסבוכות יותר, כך הדרישה ללגיטימציה של בעלי הכוח הופכת להיות חדה יותר. הלגיטימציה שאותה מעוררים הויקיפדים מבוססת על ותק והשקעה ועל צדק מהותי. הבעיה היא, שהצדקות הותק וההשקעה חותרות תחת ההצדקות והאידיאלים שאותם ויקיפדיה מנסה לקדם: פתיחות, חופש, ואנטי-היררכיה. כך שלא פלא שההצדקות הללו נתקלות בעוינות ובהתנגדות. אלו לא הצדקות לגיטימיות במסגרת פרויקט שוויוני ופתוח.
הסיבה לכך שההצדקה בדבר צדק מהותי (”כל ההחלטות שלנו עניינות ומוצדקות לגופו של עניין”) לא עובדת היא מורכבת יותר. ההצדקה הזו מניחה שיש בסיס חיצוני כלשהו להחליט מה צודק וראוי ומה לא. הבעיה היא, שכמו שהויכוח אצל ערן מראה, בויקיפדיה העברית אין בסיס חיצוני כזה. הויכוח האם החלטה מסוימת הייתה צודקת או לא לא מצליח להגיע לכדי הסכמה אובייקטיבית, אלא נסגר באמצעות אמצעים של כוח - הצבעות, מפעילי מערכת וכו’. אבל האמצעים האלו לא יכולים לתרום ללגיטימציה של טענת הצדק המהותי. אם כבר, הם חותרים תחתיה ומשמשים כדוגמא לכך ש”הם לא מצליחים לשכנע, אז הם משתמשים בכוח”.
הדרך ליצירת בסיס חיצוני לטיעוני צדק מהותי היא על ידי יצירת מערכת משפטית. ההישג הגדול ביותר של מערכת משפטית אפקטיבית (על אף שלל הביקורות שאפשר להטיח בה) הוא שהיא יוצרת ספירה לדיון שמנותקת מיחסי-כוח ישירים וחדים. עצם החובה להקפיד על פרוצדורות ראויות, לשמוע את כולם, לנמק את ההחלטה וכיוצ”ב יוצרים מערכת שהיא במידה מסוימת אוטונומית ולכן יכולה, באופן טוב יותר מאשר מערכות אחרות, לספק החלטות לגיטימיות בשאלת הצדק המהותי. במקרה כזה, התמיכה של המערכת המשפטית בויקיפדים גם הייתה מחזקת את טענתם שהם פעלו כשורה, וגם הייתה מקטינה את ההתנגדות להחלטות שלהם, כי המתנגדים היו מוכנים לקבל ביתר נכונות עמדה אובייקטיבית שמעמידה אותם על טעותם, שמנותקת מהעמדה של מי שהתווכחו איתו מלכתחילה.
מערכת משפטית פנימית כזו, שמטרתה לחזק את הלגיטימציה של המערכת וליצור “שלטון חוק”, קיימת בויקיפדיה האנגלית, בכמה מישורים (היא גם קיימת בויקיפדיות אחרות, כמו שהראה Harel). ראשית, בויקיפדיה האנגלית יש הרבה יותר דפי מדיניות מאשר בויקיפדיה העברית (שבה, מהתרשמות שטחית, מעט מדפי המדיניות רלוונטיים לענייננו). בנוסף, דפי המדיניות האנגליים הרבה יותר מפורטים ומגבילים ביחד לדפים העבריים (השוו למשל את דף הונדליזם בעברית ובאנגלית). דפי המדיניות (”החוקים”) יוצרים בסיס קבוע, אובייקטיבי ולא משתנה שאליו אפשר לפנות במקרה של ויכוח. שנית, בויקיפדיה האנגלית יש מערך פתרון סכסוכים מורכב יותר מזה של העברית, שמגיע כדי “ועדת בוררות” שמשמשת כ”בית משפט” ובכך מקדמת פתרונות לגיטימיים לסכסוכים. יישומם של אלה בויקיפדיה העברית יכול לחזק את הלגיטימציה שלה וגם לקדם מערכת שהיא באמת פתוחה וצודקת יותר.
אולי זו אני שהתחכמתי (הפכתי מתוחכמת), אבל נדמה לי שהאקדמאים סביבי הופכים פשוטים יותר ויותר.
בתואר הראשון שלי, בתל אביב, הידע של המרצים שלי צויר כמשהו שהפער בינו לבין הידע שלי הוא בלתי-עביר. לכן, הנחתי שכדי להגיע למקום שבו הם נמצאים נדרש אותו טקס-מעבר חצי-קסום שנקרא “דוקטורט”. אני זוכרת איך, ביותר ממקרה אחד, נזכרתי במאמר או בקורס מסוים שנה-שנתיים-שלוש אחר-כך, ופתאום אמרתי לעצמי: “הי! הוא בעצם מושפע מפוקו-באטלר-הוגה מרכזי אחר!”. הניסיון להבין מהם הפיגומים התיאורטיים שבעזרתם נבנה המאמר היה דומה לחידה בלשית, עירוב של לימוד ומזל. אחד המרצים שלי אף אמר התגאה בפני, שלמרות שהוא מאוד מושפע מפוקו, הוא מעולם לא הזכיר אותו בהערת-שוליים.
רק מאוחר יותר גיליתי שיש גם דרך אחרת להציג את הדברים. שידע לא חייב להיות מוסתר מאחורי סבכה (או אולי הינומה?). אני זוכרת את הפליאה שלי כשבכמה משיעורי ההסטוריה שלי (אצל בעז נוימן, יגאל חלפין וגדי אלגזי, למשל) באמצע הסמסטר עזבנו את הלימוד ההסטורי לדיון מודע במתודולוגיות שמדריכות את המרצה בכתיבה שלו ובעיצוב השיעור. לא היה מדובר רק ב”שיעור על פוקו”, שכמוהו היו לי גם במשפטים. הנקודה שהתמקדנו בה, ושחזרנו עליה ככל שהיה צריך, הוא לקשור את הקשרים שבין התיאוריה לכתיבה היומיומית: איך כותבים, ברמה הפרקטית, הסטוריה פוקויאנית או היידגריאנית? במה מתמקדים? איך זה שונה מכתיבה הסטורית שמבוססת על תיאוריה אחרת? איך נדע לזהות בספר הסטוריה את ההנחות הללו?
המעבר של התיאוריה מנעלם חמקמק שהחיפוש אחריו הוא אתגר אינטלקטואלי בעצמו, לחלק קונקרטי ויומיומי מהלימוד, הפך בהתאם גם את המרצים לאנושיים יותר. לא עוד גאוני-הדור שמצליחים לטוות תיאוריות מופשטות לתוך המאמרים שלהם בדרך פלאית. אלא חברים באסכולות, שיש להם שותפים מתודולוגיים (שיש להם שמות! ומראי מקום!). מרצים שאומרים: “אני חושב כמו המרצה הזה שלכם בנקודות האלה והאלה, ומתנגד למרצה האחר שלכם בנקודות אחרות”. כל הקשרים החבויים - שעל גילויים הייתה גאוותי בתואר הראשון! - פשוט הונחו בפנינו. בכך, נפתחה הדרך גם בפנינו (סטודנטים! רחמנא ליצלן!) לכתוב מחקרים שלמרות שאינם מעמיקים או סבוכים כמו אלו של המרצים שלנו, הם חלק מאותה שרשרת אקדמית. לא גרסא עילגת ופשטנית של האומנות שכנראה לעולם לא נוכל לאמץ.
את אותה דה-מיסטיפיקציה של האקדמיה אני רואה גם כאן. אני משתתפת כרגע בקורס שמטרתו לדון בדרך שבה תיאוריות שונות (אפילו תיאוריות ביקורתיות, שתמיד הוצגו בתור עשן שהסטודנט יכול תמיד רק להניח שהוא מבין, אבל רק כדי לטעות שוב) משפיעות על עיצוב המחקר. לאפשר לסטודנט להבין באופן שיטתי אילו גישות תיאורטיות חסרות לו בשביל להיות מומחה בנושא מסוים. התחושה היא שהקורס הוא חוברת-ההוראות של נול הטוויה שאותו החביאו המרצים שלי במשפטים מפנינו.
איני יודעת אם הניסיון להפוך את המאמרים לטקסטים “מושלמים” שאינם חושפים את השיחה שלהם עם טקסטים אחרים והלימוד המסתורי נובע מהרצון של המרצים שלי להיראות מבריקים או חדשניים. אולי זה משהו בדיסציפלינה המשפטית, שלא השכילה לייצר לעצמה בסיס מתולודוגי קוהרנטי כמו דיסציפלינות אחרות. אין לי תשובה ל”למה”. אבל אני מוסיפה את זה לרשימת הדברים שאעשה אחרת כשאני אהיה דוקטור.
דודו טופז שם היום קץ לחייו. ההתייחסויות בתקשורת ובטוקבקים שקראתי נעו בקיצוניות בין “מגיע לו” ובין צער על האירוע. לא ראיתי כמעט שילוב בין שני הקצוות הללו. הקיצוניות הזו החזירה אותי אל משהו שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן, אל הלקח החשוב ביותר שלקחתי איתי משנותיי בסניגוריה הציבורית.
למי שלא יודע, לפני שנסעתי ללמוד עבדתי שנתיים כסניגורית ציבורית. השאלה שליוותה אותי, ומלווה כמובן כל סניגור פלילי, היא ההאשמה המוסרית הנפוצה כל כך: “איך את יכולה לעשות את זה?”. התשובה הקצרה היא כמובן שלכל אחד יש זכות לייצוג, ושצדק חברתי מחייב שנאשמים עניים יזכו לאותה הגנה כמו נאשמים עשירים וחזקים. אבל התשובה הארוכה יותר היא שלפחות מבחינתי, זה בכלל לא היה עניין של צדק, אלא של חמלה.
חמלה היא הרגש שמתעורר כאשר את יושבת בבית הכלא, מול נער צעיר שהוא שבר כלי וברור לך שהעתיד לא צופן לו שום דבר פרט לכניסה ויציאה מבתי סוהר. עוד לפני ששמעת למה הוא נכנס לבית הסוהר, ועוד לפני שהחלטת האם ראוי שישב בבית הסוהר או לא, האנושיות שיש בכולנו מושכת אותך להצטער על המצב. להתעצב על כך שחייו של האדם שלפניך הם כל כך גרועים. לגלות אמפתיה לאדם שמולך פשוט כי ברור לך שהוא אדם שנמצא כרגע באחד מרגעי השפל של חייו.
רבים טועים לבלבל את התחושה הזו עם צדק. מניחים שהאמפתיה חייבת להוביל לתמיכה בשחרורו המיידי או לרחמים-אינסטנט. אבל זה לא כך. החמלה היא השעייה של הצדק. היא היכולת לומר - זה אולי צודק, אולי מגיע לו, אולי אין פתרון טוב יותר, אבל זה עדיין עצוב וכואב וחבל שהעולם אכזר כל כך. זה היכולת לנתק את עצמך רגע מהשאלה “מי צודק” ולהביט באדם שמולך כאדם פצוע.
לפעמים נדמה לי, שאנשים יותר ויותר מתפתים להתחמק מהחמלה. שהם כל כך מפחדים שמא היא תבלבל אותם, שהם דוחקים אותה הרחק מהם. זה ההסבר היחיד שאני יכולה לראות, למשל, לטוקבקים המרושעים והאכזריים אחרי שמקרינים גופות של חיילי אויב (שלא לדבר על גופות ילדים. אבל זה כבר באמת סתם רשעות). אנשים מפחדים שאם יחושו חמלה כלפי אדם אחר, מייד יצטרכו גם להצדיק את מעשיו, או להמעיט בחומרתם.
אבל זה לא נכון. ההבנה שענישה או מלחמה היא דבר אלים וכואב, שכל מטרתה היא להכאיב, לפגוע ולהרוס את חייהם של בני אדם לא מובילה בהכרח לפציפיזם או להתנגדות לענישה מחמירה. מה שהיא כן מובילה אליו הוא לללקיחת אחריות על הענישה. להבנה שלעיתים צודק או הכרחי לפגוע כך באנשים שביצעו מעשים חמורים, קשים ונוראיים. אבל שרק לאחר ההתמודדות עם החמלה, לאחר ההבנה עד כמה כואבת וקשה היא, אנחנו יכולים להסתכל לעצמנו בעיניים ולומר שפעלנו נכון כשהחלטנו להעניש.
הבריחה מהחמלה, ההתכחשות לה, ההתעלמות מכך שהיא קיימת, היא אי-לקיחת אחריות על הכאב והאלימות שאנחנו גורמים. וזה לדעתי אקט בלתי אנושי. לכן, צר לי היום על מותו של דודו טופז.
הפוסט של יובל שכנע אותי לכתוב סוף סוף את הפוסט הזה, שמסתובב אצלי בראש כבר כמה שבועות.
—–
הפעם הראשונה שקראתי את מרקס ברצינות (אם לא לוקחים בחשבון ציטוטים רנדומליים מהמניפסט הקומוניסטי בתיכון, כחלק מפאסון התיכוניסטית הרדיקלית) הייתה בשנה א’ בלימודי המשפטים שלי. במסגרת הקורס על “משפט, חברה ותרבות” למדתי לראשונה על מרקס כהוגה. דיברנו על הניכור ועל טבע האדם. אני זוכרת עד היום את תחושת ההתגלות. איך התקשרתי לאחד מחבריי מיד בסיום השיעור, נרגשת, לספר לו את מה שלמדתי. הרגשתי שנחשפתי לרעיון גדול באמת.
בהמשך לימודי המשפטים, נתקלתי במרקס עוד מספר פעמים. בכל פעם שבתי אל האושר האקדמי הגדול. התגבשה אצלי אט אט תובנה מורכבת יותר לגבי הדרך שבה מימדים שונים אצל מרקס מתחברים לכדי תמונה קוהרנטית. התחלתי לחשוב שאני יכולה להסביר כל דבר באמצעות שימוש במושג מרקסיסטי זה או אחר. המושגים הפכו ממושגים מופשטים לכלי-עבודה תיאורטיים יומיומיים. ליהטטתי בהם כבשלי.
הפעם השניה, שבה נתקלתי במרקס, יותר משלוש שנים לאחר מכן, הייתה כשלמדתי הסטוריה. כאן, באופן לא מפתיע, ההתמקדות הייתה בתיאוריה ההסטורית של מרקס ובתיאוריות המטריאליסטיות של ההתפתחות ההסטורית. והנה, במקום שוב ליפול כולי לרגליו, התפלאתי לראות שהתחלתי לסגת מההתאהבות שלי במרקס. הדטרמניזם של ההתפתחות ההסטורית נראה היה לי קצת חשוד מדי מכדי להיות באמת משכנע. התחלתי להתרחק מהמטריאליזם ולהתקרב לתפיסות הסטוריות אחרות. מרקס, כך היה נדמה לי, הפך לנחלת העבר.
אך אז נפגשנו, אני והוא, שוב. להפתעתי, מאז שהתחלתי ללמוד את התואר השני שלי כאן בארה”ב, מרקס חזר להיות בן-הפלוגתא ובן-הלוויה הקבוע. כשאני מנסה לכתוב על טכנולוגיה, ועל הדרך שבה טכנולוגיה משנה את הדרך שבה אנחנו מתקשרים, פועלים, יוצרים, ושולטים - מרקס תמיד שם. לעיתים, אני מדמיינת אותו מחייך בשביעות-רצון עצמית: “הו, הנה חזרת אלי. מבססת לך תיאוריות על סמך שינויים מטריאליים. ידעתי שתשתכנעי”. ופעמים אחרות - בוער בי הרצון להימנע מהדטרמיניזם, להראות לו שאף על פי כן, הטכנולוגיה אינה מחייבת שהעולם כולו ישתנה בהתאם אליה. שגם היא תלויה במשפט, בחברה, בכלכלה ובמיליון דברים אחרים. אך השאלה אם ידו על העליונה בויכוח שבראשי, או שמא ידי, היא משנית ומשתנה תדיר. מה שחשוב הוא שהוא תמיד שם. אני כותבת וחושבת תמיד בצילו של מרקס. נגדו או בעדו - אבל תמיד דרכו.
——-
ההכרה הזו גרמה לי לחשוב אחרת על הלימוד האקדמי כולו. עד לאחרונה, ראיתי בהתקדמות האקדמית בעיקר צבירת ידע - ניסיתי ללמוד עוד ועוד נושאים, להכיר עוד ועוד תיאורטיקנים ותיאוריות שלא הכרתי. בסופו של דבר, חשבתי, אכיר את כל מי ומה שאני צריכה להכיר בשביל לכתוב.
אך החוויה המרקסיסטית לימדה אותי על חשיבותו דווקא של הלימוד-מחדש. של הקריאה וההתמודדות שוב ושוב עם מה שנדמה לך שאתה כבר יודע. לאפשר לעצמך לשנות את דעתך, להיתקל באותם רעיונות בכל פעם מנקודת מבט אחרת. להתאהב, להתפכח, ושוב להתאהב, אבל הפעם קצת אחרת.
קישור קבוע
תגובות (7)