ללא אליבי עבר לכתובת http://www.ayeletoz.com. נתראה שם!

עדכון: הוספתי עוד כמה הבהרות בגרסא המעודכנת של הפוסט בבלוג החדש. עדיף להשתמש במדריך שם. 

אחרי התלבטויות ודחיות ו”אוי ואבוי, זה נראה נורא מסובך”, הפרסומות הענקיות היו הקש ששבר את גב הגמל, וערן ואני החלטנו לעזוב  את בלוגלי ולפתוח בלוגים עצמאיים. אז תודה רבה בלוגלי, מכל הלב, על השנתיים וחצי האחרונות. אתם מקום נפלא, באמת, אבל אנחנו כבר סוף סוף גדולים מספיק ללכת לבד.

כדי להקל על אחרים במעבר, בעיקר אלה שעדיין בשלב המפוחד, שבו לא ברור איך אמורים לעשות את זה, תיעדתי את שלבי המעבר לבלוג עצמאי מנקודת המבט של מי שאין לה שום ידע או הבנה טכנולוגית. והנה - בתום שעות ספורות של עבודה, זכיתי לחגוג את ביתו החדש של הבלוג, ב-www.ayeletoz.com.

הזהרה מראש: הפוסט הזה ייראה מפגר ביותר למי שיש לו איזושהיא הבנה טכנולוגית (כלשהי!). אם אתם מהזן הזה, אתם מוזמנים לפנות למקומות אחרים, אני לא אעלב. מדריכים מצוינים יש אצל מרגוליס, ואצל אח”י דקר. הכוונה כאן היא לפנות לטכנופובים ביותר ולהראות להם, צעד אחר צעד, איך עושים את זה.

1. לקנות מקום אכסון (הוסטינג) ודומיין.   כן, אני יודעת שאפשר לקנות דומיין בנפרד, אבל לפחדנית כמוני, האפשרות לעשות את שניהם יחד שווה את הפרשי המחיר. אנחנו הסתכלנו על שלוש חברות:

א. MidHost - בעקבות המלצתה של רויטל.  העלות של החבילה הזולה היא $2.95 לחודש. החבילה הבינונית (שמספיקה לצרכינו) עולה $6.95 לחודש. בנוסף, אפשר לרכוש דומיין בכ-$10 לשנה.

ב. Dreamhost -  העלות של החבילה הממוצעת היא $8.95 לחודש, בתוספת עלות הדומיין (גם כאן, בערך 10 דולר). אבל בסופו של דבר החבילה יצאה כדאית יותר כי השתמשנו בקופון שנמצא אצל מרגוליס, שהעניק לנו הנחה של $80. בנוסף, הם מעניקים שבועיים ניסיון חינם.

3. GoDaddy -  כאן לא הגענו אפילו לבדיקת המחירים. אתר-הבית של גודדי כל כך עמוס ומאיים, שמיד נבהלתי ובחרתי באחד האתרים המזמינים קצת יותר.

אז דומיין והוסטינג היו לנו, בלי יותר מדי כאבי לב: כל מה שנדרש הוא ללחוץ Continue במקומות הנכונים, ולהכניס פרטי כרטיס אשראי.

2. התקנת וורדפרס: מיד לאחר התשלום, דרימהוסט מאפשר לך להתקין אוטומטית אחת ממבחר תוכנות פופולריות. אנחנו בחרנו בוורדפרס שאותו אנחנו מכירים ואוהבים מבלוגלי. גם כאן, כל מה שנדרש הוא לסמן את וורדפרס וללחוץ “המשך”.

דרימהוסט מציעים שתי דרכים להתקין וורדפרס: הבסיסית (easy install) והמורכבת (advanced). הפלוס בהתקנה הבסיסית הוא שהיא מאפשרת להתקין אוטומטית וורדפרס בעברית, ופוטרת מהצורך להוסיף התקנה בעברית על ההתקנה באנגלית. להתקנה אוטומטית של וורדפרס בעברית  (שעובדת רק עם דרימהוסט, ולא בכל שירות הוסטינג), צריך לבחור בהתקנה “קלה”, ואחרי ההתקנה ללחוץ על Modify / remove previously installed software (easy)‎, לאתר את הבלוג שלכם ברשימה, וללחוץ על Change Settings. במסך הבא, לבחור מהרשימה את Hebrew.

לגבי מי שבוחר בהתקנה המתקדמת, כמונו (כי הקלה מגבילה מאוד את האפשרות לשנות בהמשך את ההגדרות של הבלוג),  ההתקנה עדיין פשוטה מאוד. כל מה שנדרש הוא ללחוץ “המשך” במקומות הנכונים, ודרימהוסט מתקינים את התוכנה אוטומטית, ואז שולחים מייל ידידותי שבו נכללים הקישורים הישירים למרכז הבקרה של וורדפרס (בדומה לבלוגלי מבחינה זו). יחד עם זאת, ההתקנה המתקדמת דורשת להתקין את התמיכה בעברית לבד (ראו פירוט בהמשך).

3. ייצוא כל המידע מבלוגלי: זו פעולה קלה ופשוטה מאוד (שוב תודה!). מרכז הבקרה > ניהול > ייצוא:  נוצר קובץ xml שאותו אפשר לייבא הלאה, עם כל המידע מהבלוג.

4. בשלב זה צריך מבחינה תיאורטית לחכות עד שהדומיין יופעל, מה שיכול לקחת עד 3 ימים על פי המייל של דרימהוסט.  בפועל - בזמן שלקח לי לכתוב את הפוסט הזה, הדומיין הופעל ויכולתי להמשיך לעבוד. מכאן ואילך - כדי להגיע לוורדפרס, פשוט גולשים אל הדומיין שבחרתם (במקרה שלי - www.ayeletoz.com)).

5. המרת וורדפרס לעברית: אם התקנתם בדרימהוסט את הגרסא העברית באופן אוטומטי (על ידי התקנה “קלה”) אתם יכולים להמשיך הלאה. אם לא - להלן הוראות שלב-אחרי-שלב, שהן לא יותר מאשר פריטה לפרוטות של ההוראות שמצאתי כאן: 

א. הורידו אל המחשב שלכם את התיקייה של וורדפרס בעברית (היא נמצאת בקישור שבתוך הקישור שלמעלה).

ב. העלו את קבצי השפה העברית למקום הנכון: כדי להיכנס לניהול הקבצים של הוורדפרס, תצטרכו להתחבר לשרת הקבצים שלכם (שרת ה-ftp). את הכתובת ושאר הפרטים קיבלתם עוד קודם במייל מדרימהוסט (אם אתם כמוני, התעלמתם ממנו עד לרגע זה, אבל זה הזמן להתייחס אליו). אחרי הכניסה למערכת, המסך למערכת הקבצים במחשב הביתי. היכנסו לתיקייה המתאימה, wp-content, ואז ב-actions בצד בחרו make dir  וצרו תיקייה שאליה תוכלו להעביר את הקבצים (נוח לקרוא לה languages). בתוך התיקייה, בחרו ב-actions את “upload” וכך תעלו אליה את חמשת הקבצים שנמצאים בתוך תיקיית languages בתיקיית הוורדפרס בעברית שהורדתם קודם.

ג. כדי לשנות את השורה בתוך הקובץ (שוב, זהו “תרגום” של הקישור, אז ראו את השם שם), סמנו את הקובץ (שנמצא בתיקייה העיקרית של וורדפרס), וב-actions בחרו ב-edit. תפתח מעין גרסת-טקסט של הקובץ, שבה תשנו את השורה בהתאם לאמור בקישור ותשמרו (בלחיצה על ציור הדיסק).

זהו. תשמחו לראות שהוורדפרס שלכם עברי למהדרין.

6. בחירת ערכת עיצוב: זהו העיצוב של הבלוג, מה שמכונה בבלוגלי “תבניות”. תבניות מעוברתות אפשר להוריד מבלוג התבניות. כדי להפעיל תבנית מהבלוג, השלבים הם:

1. להוריד את התבנית למחשב שלכם (על ידי הקישור “הורדה” בבלוג התבניות) כקובץ zip.

2. בלוח הבקרה של הבלוג בחרו ב”להחליף את ערכת העיצוב”. ואז מצד ימין “להתקין ערכת עיצוב חדשה”. ולמעלה “להעלות” - אז תוכלו לבחור את הערכה שהורדתם ולהתקין אותה. לאחר ההתקנה, לחצו על “הפעלת התוכנית” כדי להפעיל אותה כערכה של הבלוג.

7. לייבא את התכנים מבלוגלי: ב”כלים” מצד ימין למטה בבלוג תוכלו לראות “ייבוא”. בחרו את קובץ ה-xml ששמרתם בשלב 3. בעמוד הבא, תוכלו לבחור את שם המשתמש שבו יוצגו הרשומות, וכן האם לכלול את הקבצים שצורפו לפוסטים שלכם (תמונות, קבצי pdf וכו’).

8. ניקוי הבלאגן: לבחור את התבנית המתאימה ביותר, לעדכן את הויג’טים ושאר תיקונים שנובעים ממעבר הפלטפורמה (אצלי, למשל, התהפכו הסוגריים בכותרות, שם הכותב קצת נעלם, וחלק מהדפים נמחקו בחלק מהתבניות). אל תילחצו, וזכרו שחלק גדול מהבעיות נפתרות ברגע שעוברים תבנית.

זהו! ברוכים הבאים ל-www.ayeletoz.com. אנא עדכנו את קוראי הרסס. 

סה”כ עברו שעתיים מאז שהחלטתי לפתוח את הבלוג ועד להקמת בלוג מתפקד (כולל להתלבט בבחירת דומיינים ולהסתבך קצת עם הבנת ההמרה לעברית). שעתיים נוספות של עבודה נדרשו לבחירת ערכת עיצוב, הוספת תמונות, וכו’.

בסוף החודש אני הולכת להעביר הרצאה במסגרת סמינר המחקר של מכון נטוויז’ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל-אביב. ההרצאה תעסוק במחקר שערכתי בויקיפדיה האנגלית, שמתמקד בדרך שבה העיצוב של תוכנת הויקי יוצר נורמות חברתיות בויקיפדיה. דרכו, אני מקווה לפתח דיון רחב יותר על הקשר בין עיצוב פלטפורמות לפיתוח נורמות ועל היחס בין טכנולוגיה לחברה.

פרטים נוספים תוכלו למצוא כאן.

עדכון: העליתי את המצגת שהעברתי בהרצאה לאתר: מצגת מרחבי שיחה פרטיים בויקיפדיה.

ערן התלונן לאחרונה שויקיפדיה העברית מנוהלת על ידי קבוצה קטנה ופמיליארית, שיוצרת סגירות בפני כותבים חדשים. גם בתגובות, התעורר ויכוח (ער אולי קצת יותר מדי) בין הויקיפדים הותיקים לבין “מאוכזבי ויקיפדיה”, שחשו שנהגו בהם בצורה לא הוגנת כשרצו לתרום לויקיפדיה. אני לא מכירה היטב את הויקיפדיה העברית. אני מגיעה לשם לעיתים רחוקות מאוד (ובדרך כלל ללא יותר מאשר פרוקרסטינציה של מה שאני באמת צריכה לעשות). כך שהבסיס שלי לגבי מה קורה שם נזון במידה רבה מהפוסט, ויותר מזה מהתגובות לו. אבל אני מכירה לעומק את ויקיפדיה האנגלית, שאותה אני (בין השאר) חוקרת, ונדמה לי שהכרת “האחות הגדולה” יכולה לעזור להבין את מהות הויכוח שהתעורר.

הויקיפדים הותיקים התמקדו בשני טיעונים מרכזיים. הראשון מתמקד בתרומתם למיזם. הם אלה שמקיימים את המיזם באופן יומיומי וסיזיפי (בניגוד לפורשים ולמתלוננים מבחוץ) ולכן הכוח שיש להם בתוך המערכת מוצגת. מי שמשקיע, ראוי שדעתו תיחשב יותר. הטיעון השני הוא טיעון “הדיקטטורה הנאורה”, שמצביע על כך שהויקיפדים אינם משתמשים לרעה בכוח שלהם, אלא מנהלים את הדיונים באופן ענייני וצודק (ולכן אין לתלונות על מה שיסמכו).
הבעיה עם הטיעונים האלה, הוא שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם נכונים לגמרי, הם לא יכולים לבסס מערכת חברתית אפקטיבית בסדר הגודל של ויקיפדיה. ככל שמערכות חברתיות הופכות להיות גדולות וסבוכות יותר, כך הדרישה ללגיטימציה של בעלי הכוח הופכת להיות חדה יותר. הלגיטימציה שאותה מעוררים הויקיפדים מבוססת על ותק והשקעה ועל צדק מהותי. הבעיה היא, שהצדקות הותק וההשקעה חותרות תחת ההצדקות והאידיאלים שאותם ויקיפדיה מנסה לקדם: פתיחות, חופש, ואנטי-היררכיה. כך שלא פלא שההצדקות הללו נתקלות בעוינות ובהתנגדות. אלו לא הצדקות לגיטימיות במסגרת פרויקט שוויוני ופתוח.
הסיבה לכך שההצדקה בדבר צדק מהותי (”כל ההחלטות שלנו עניינות ומוצדקות לגופו של עניין”) לא עובדת היא מורכבת יותר. ההצדקה הזו מניחה שיש בסיס חיצוני כלשהו להחליט מה צודק וראוי ומה לא. הבעיה היא, שכמו שהויכוח אצל ערן מראה, בויקיפדיה העברית אין בסיס חיצוני כזה. הויכוח האם החלטה מסוימת הייתה צודקת או לא לא מצליח להגיע לכדי הסכמה אובייקטיבית, אלא נסגר באמצעות אמצעים של כוח - הצבעות, מפעילי מערכת וכו’. אבל האמצעים האלו לא יכולים לתרום ללגיטימציה של טענת הצדק המהותי. אם כבר, הם חותרים תחתיה ומשמשים כדוגמא לכך ש”הם לא מצליחים לשכנע, אז הם משתמשים בכוח”.

הדרך ליצירת בסיס חיצוני לטיעוני צדק מהותי היא על ידי יצירת מערכת משפטית. ההישג הגדול ביותר של מערכת משפטית אפקטיבית (על אף שלל הביקורות שאפשר להטיח בה) הוא שהיא יוצרת ספירה לדיון שמנותקת מיחסי-כוח ישירים וחדים. עצם החובה להקפיד על פרוצדורות ראויות, לשמוע את כולם, לנמק את ההחלטה וכיוצ”ב יוצרים מערכת שהיא במידה מסוימת אוטונומית ולכן יכולה, באופן טוב יותר מאשר מערכות אחרות, לספק החלטות לגיטימיות בשאלת הצדק המהותי. במקרה כזה, התמיכה של המערכת המשפטית בויקיפדים גם הייתה מחזקת את טענתם שהם פעלו כשורה, וגם הייתה מקטינה את ההתנגדות להחלטות שלהם, כי המתנגדים היו מוכנים לקבל ביתר נכונות עמדה אובייקטיבית שמעמידה אותם על טעותם, שמנותקת מהעמדה של מי שהתווכחו איתו מלכתחילה.
מערכת משפטית פנימית כזו, שמטרתה לחזק את הלגיטימציה של המערכת וליצור “שלטון חוק”, קיימת בויקיפדיה האנגלית, בכמה מישורים (היא גם קיימת בויקיפדיות אחרות, כמו שהראה Harel). ראשית, בויקיפדיה האנגלית יש הרבה יותר דפי מדיניות מאשר בויקיפדיה העברית (שבה, מהתרשמות שטחית, מעט מדפי המדיניות רלוונטיים לענייננו). בנוסף, דפי המדיניות האנגליים הרבה יותר מפורטים ומגבילים ביחד לדפים העבריים (השוו למשל את דף הונדליזם בעברית ובאנגלית). דפי המדיניות (”החוקים”) יוצרים בסיס קבוע, אובייקטיבי ולא משתנה שאליו אפשר לפנות במקרה של ויכוח. שנית, בויקיפדיה האנגלית יש מערך פתרון סכסוכים מורכב יותר מזה של העברית, שמגיע כדי “ועדת בוררות” שמשמשת כ”בית משפט” ובכך מקדמת פתרונות לגיטימיים לסכסוכים. יישומם של אלה בויקיפדיה העברית יכול לחזק את הלגיטימציה שלה וגם לקדם מערכת שהיא באמת פתוחה וצודקת יותר.

מרגוליס מצביע על כך שגם הבלוגוספירה מצייתת לחוקי הכוח הקפטיליסטיים ומרכזת את הכוח בידיהם של מיעוט “פרו-בלוגרים”. הוא מנסה לצאת מהסבך הזה, אולי על ידי שיתוף פעולה בין בלוגים לבין מערכות סינון-תוכן מסורתיות.

נדמה לי שהאכזבה של מרגוליס מבוססת על כך שהוא מניח שהתרומה של הבלוגוספירה לציבוריות ולדמוקרטיה היא דרך היכולת שלה להוביל שינוי חברתי, או להעלות נושאים על סדר היום הציבורי - המטרות שאותן אנחנו מייחסים בדרך כלל לתקשורת הממוסדת. בעיני, אלו מטרות חשובות, אבל הן מסתירות מן העין את השפעות המיקרו שיש לבלוגים על הספירה הציבורית.
כתיבת בלוג היא לא רק כלי להפיץ את עמדותיך (הצודקות כמובן) לעולם. הכתיבה היא גם כלי לגיבוש עמדות, שמציג חלופה חשובה למבנים אחרים של קיום דיונים ציבוריים בחברה דמוקרטית. נשווה, למשל, את בלוג-דיבייט לויכוחי ליל-שבת אצל המשפחה או החברים. דיון “חי” כזה בדרך-כלל מתדרדר מהר מאוד לדיון דמוי-פופוליטיקה. המיידיות שבתגובה והצורך לגבש דעה כאן ועכשיו, על בסיס הידע שיש בידיך באותו הרגע, מעודדים מעבר לסאונד-בייטס ולדקלום קלישאות. לעומת זאת, בכתיבת פוסט בבלוג יש גם מגבלת מילים מינימלית מסוימת (שמתחזקת ככל שהמסרים הקצרים-יותר עוברים לטוויטר), ובנוסף מסננת-תוכן מסוימת שנובעת מהעובדה שגם אנשים זרים יקראו את מה שכתבת. שתי המסננות הללו - העומק (שמתבטא באורך העמדה) והאחריות (שמתבטאת בפרסום) מובילים לכך שהדיונים בבלוגוספירה - גם אם הם אינם נחשפים לציבור הרחב יותר - מעודדים יצירת אזרחים שהם פעילים, מתעניינים, וחושבים יותר. ככל שיש יותר בלוגרים (והיום, עם כל הביקורת כנגד “הפקאצות”, כתיבת בלוג מתחילה בגיל מוקדם הרבה יותר) - יש בסיס לשיח ציבורי אחר ואלטרנטיבי לשיח שקיים היום. לא כי הנושאים שיהיו על סדר היום יהיו שונים - אני מסכימה עם מרגוליס שכנראה הם לא יהיו - אלא כי העיסוק בהם יהיה אחר. מאפיין נוסף של המיקרו-דמוקרטיזציה הוא התמריץ שהבלוגוספירה מעודדת לתגובה על דברים שמתרחשים סביבנו. כמעט כל אירוע חדשותי מוביל לגל של פוסטים בגרייפסיאדה. גם אם מעט מאוד אנשים קוראים את התגובות הללו, האינסטינקט להגיב, לגבש עמדה על מה שקורה, לעקוב באדיקות אחרי החדשות (ואפילו אם זה רק כדי שיהיה על מה לכתוב פוסט סוף סוף) הוא אינסטינקט שהבלוגוספירה מעודדת יותר מאשר כל חינוך פרונטלי לדמוקרטיה.

בשבועות האחרונים אני מסיימת את כתיבתו של מאמר קצר, שלמעשה התחלתי לכתוב אותו כבר באמצע השנה שעברה, כי הוא עיבוד של עבודת התואר השני שלי (היא לא ממש תזה, אבל נקרא לה תזה לצורך הנוחות). מה שמפתיע אותי הוא עד כמה הרעיון משנה את פניו בכל פעם שאני חושבת על זה.

במקור, המחקר התחיל מזה שנותרו עוד כחודשיים עד המועד שבו הייתי צריכה להגיש את התזה, וכל הרעיונות שחשבתי עליהם עד אותו רגע נראו לי טפשיים ויומרניים (מי שלא מחק 90 עמודי הערות ביום אחד לא יודע חרדה מהי).

ואז פשוט החלטתי לצאת לשיטוט ארוך בדפי המדיניות של ויקיפדיה, בתקווה שאולי דרך השיטוט חסר-הפשר אמצא משהו מעניין יותר ממה שהכתיבה התיאורטית שקראתי עד אותו רגע חשפה בפני (אז קראתי בעיקר כתיבה על מערכות אכיפת-חוק). רק כמה חודשים מאוחר יותר גיליתי שלשיטוט כזה קוראים “אתנוגרפיה”. אז, זה היה בעיקר שיטוט. אבל השיטוט חשף בפניי כמה מקרים מעניינים שבהם מפעילי מערכת בויקיפדיה התבטאו בכל מיני מקומות בניגוד למה שכתוב בדפי המדיניות. סימנתי לי את זה בראש כ”משהו מעניין” והמשכתי לחפש בכיוון, כשאני בעצם לא ממש יודעת עדיין מה אני מחפשת.

אחרי שמצאתי עוד כמה מקרים, התחלתי לנסות לחשוב איך אני מסבירה את התופעה הזו. אבל, בעצם, זה תיאור קצת מסודר מדי. מה שבעצם קרה הוא שפתאום קפצה לי לראש המחשבה: “הי, זה קצת מזכיר מאמר שקראתי פעם על “הפרדה אקוסטית” במשפט הפלילי!” (בקצרה, הרעיון הוא שיש במשפט הפלילי מאפיינים שגורמים לזה שהציבור הרחב לא יודע מה שופטים עושים, ושזה דווקא יכול להיות טוב). ואכן, הרעיון הזה עמד במרכז עבודת התזה שלי: ניסיתי להראות איך, באמצעות חלוקה לדפים שונים, ויקיפדיה גם משתמשת במבנה של “הפרדה אקוסטית”. אז, חשבתי שמה שאני עושה הוא דוגמא לאיך מערכות אינטרנטיות עובדות כמו המשפט הרגיל.

אבל אז, הוזמנתי להרצות על הנושא בכנס ויקימניה (שהתקיים בבואנוס איירס. המחשבה על כך שאנשים זרים שילמו כדי שאני אטוס לחו”ל עדיין מדהימה אותי). ופתאום, המוקד של מה שעניין אותי השתנה. קודם כל - כל המחקר האתנוגרפי שערכתי, שעמד במרכז התזה, נעלם כמעט לגמרי. נותרו ציטוטים ספורים פה ושם, בעיקר כדי לתת קצת צבע להרצאה. בנוסף, המוקד עבר לשאלה שהייתה די משנית בתזה, והיא “האם ההפרדה היא דבר טוב או רע, ומי צריך להחליט את זה”. התמקדתי בטענה שאם לעיצוב תוכנת הויקי יש משמעויות חברתיות, אז חשוב ששאלות עיצוב התוכנה יהיו במרכזו של דיון בתוך הקהילה. שזה צריך להפוך להיות נושא פוליטי. (הבעיה הייתה, אגב, שהשארתי את כותרת ההרצאה ככותרת התזה - מה שגרם לזה שהיה פער די משמעותי בין הכותרת לבין מה שבאמת דיברתי עליו).

עכשיו, אני צריכה לגמור לכתוב את המאמר-שבעקבות-ההרצאה, שיתפרסם בכרך של הכנס. ובמהלך הכתיבה (שדרשה בין היתר קיצור של התזה מ-80 עמודים לפחות מעשרה, ורק שיפרה אותה!) פתאום מתברר שאני בכלל כותבת על משהו אחר. המיקוד של המאמר הוא על הדרך שבה תכנון המערכת משפיע על הנורמות שנוצרות בה. עד היום דיברו על זה לא מעט באופן תיאורטי (לורנס לסיג, למשל), אבל כמעט ואין כתיבה שבאמת מסבירה ברמת השטח איך בדיוק ההשפעה הזו עובדת. כלומר - חזרתי דווקא לאתנוגרפיה שערכתי בטעות כנקודה המרכזית שאותה אני רוצה להדגיש. ההשפעה של המשפט, השאלה אם זה טוב או רע, והקריאה לפוליטיזציה - כולם עדיין שם אבל לא במרכז יותר.

 מה שהפתיע אותי הוא עד כמה המעבר בין הפרספקטיבות השונות היה כמעט מקרי. זה לא שפתאום קראתי משהו חדש, או התווסף לי עוד מידע. זה לא שעבדתי על המאמר כדי למצוא בו פנים חדשות. הוא פשוט הציג את עצמו בפני אחרת בין פעם לפעם. והאמת היא, שיש בזה משהו מאוד משמח ומעורר ביטחון (וכן, גם קצת גאווה) - שלרעיונות שחשבתי ולדברים שכתבתי יש גם חיים משלהם. שיש להם כמה רבדים, גם אם בהתחלה אני לא רואה את כולם. אני חושבת שהיכולת לחזור לאותו רעיון ולראות אותו בכל פעם קצת אחרת היא אחד הדברים החשובים בלימודים גבוהים. הקריאה האיטנסיבית והזמן שעובר מאפשרים להתבשל לאט לאט. להשאיר כל רעיון כ”נתון לשינויים”, גם אחרי שהוא כבר יוצא החוצה.

המחקר שלי, שמנסה להסביר איך אנשים בקהילות באינטרנט יוצרים לעצמם חוקים, כללים ונורמות, הוא עוף מוזר בפקולטה למשפטים. משפטנים, ובמיוחד עורכי דין, רגילים לחשוב על משפטים כדיסציפלינה שעניינה בעיקר פסקי דין, ולכל היותר פרקטיקות חברתיות שמתרחשות בבתי משפט. גם אנשים שאינם משפטנים לא ממש מבינים מה אני עושה או למה זה טוב. המצב הזה מעמיד אותי באפולוגטיקה תמידית: “תסבירי לי שוב איך בדיוק זה קשור למשפטים העניין הזה?! את הרי משחקת לך בויקיפדיה או משהו, לא?”. והעובדה שאחת המנחות שלי היא ראש חוג לאנתרופולוגיה, ושאף אחד מהתחומים שהגדרתי במחקר שלי לא כולל “דיני X”, בטח לא עוזרת.

ועדיין, אני ממשיכה ומתעקשת שדווקא הפקולטה למשפטים צריכה להיות המקום האידיאלי למחקר כמו שלי, ולא המחלקות לסוציולוגיה או לאנתרופולוגיה (למרות שעד עכשיו ההד לרעיונות שלי נמצא בעיקר שם). הסיבה לכך היא “אוסף המטאפורות” שלי יש ולסוציולוגים אין. איך שאני רואה את זה, הכשרה של משפטן או עורך דין כוללת גם מסע חוויתי שבו הוא אוסף עוד ועוד מטאפורות שעוזרות לו להסביר מה זה כוח ממוסד. הוא רואה בתי משפט כפי שהם בפרקטיקה יומיומית (ולא רק מתווכים דרך תיאוריות). הוא יודע להסתכל על מבנה של ויכוח משפטי לא רק על פי התוכן שלו, אלא גם כמשחק אינסופי של טיעונים שחוזרים על עצמם במחזוריות שהופכת לטבע שני. הוא מכיר את “המשפט” לא רק כמושג מופשט, אלא כסדרה לחלוטין קונקרטית של דברים שאנשים עושים.

מה שזה נותן למשפטן, שחסר לדעתי לאקדמאים אחרים, הוא היכרות מאוד אינטימית (ולא היכרות מטאפיזית, תיאורטית או מיתולוגית) עם מה זה כוח שפועל דרך כללים. יש לו המון סיפורים ומקרים שעליהם הוא יכול לחשוב כדוגמאות (או, כמו שקראתי להן, מטאפורות) של איך כוח עובד. ועושר המטאפורות הזה הוא מעניין, כי הוא נאסף באופן לגמרי אינצידנטלי - הוא לא חלק מאיזו תיאוריית-על שניסתה להסביר את כולם יחד. כי הרי את חלק מהמטאפורות הוא קיבל כשלמד בשנה א’ דיני נזיקין אצל המרצה שרואה את הכל בעיניים כלכליות, חלק הוא למד מאנשי התיאוריה הפוסט-מודרנית, וחלק רכש בכלל כשעבד בבית משפט או במשרד עורכי דין (צריך לזכור שרוב הפרופסורים למשפטים עבדו, לפחות תקופה קצרה, בפרקטיקה.).

האוסף האקלקטי הזה נותן למשפטן “ניסיון חיים” עשיר יותר גם כשהוא מסתכל על כוח ושליטה כשהם רחוקים מאוד מבתי המשפט או מבתי המחוקקים. וכן, זה אומר שהוא יכול להסתכל על ויכוחים בין ויקיפדים ולומר לעצמו: “הי, זה בעצם נורא דומה למה שקורה בהליכים פליליים”, או “הויכוח הזה מתנהל באותה דינמיקה שבה התנהלו הויכוחים אצלנו בשנה א’”. אז נכון, זה אומר שהוא חובש “משקפיים משפטניות” לאן שהוא לא מסתכל, אבל המשקפיים האלה הן בסך הכל די מדויקות. כי “משפטים” זה לא רק לימוד של “מערכת המשפט הישראלית בשנים 2009-2010″. המשפט הוא הניסוי הכי עקבי והכי ארוך של המין האנושי בהתמודדות עם כוח בצורה שיטתית. הוא הדרך הכמעט-אוטומטית שבה אנחנו מנסים לעשות סדר. להניח שהניסוי הזה לא רלוונטי לכל האדמיניסטרטורים בויקיפדיה, רק כי הם לא חושבים שהם משפטנים, זה לדעתי כמעט נאיבי. מצד שני - להניח שמה שהיה הוא שיהיה, ולכן תמיד יגיעו כולם לאותו מבנה של כוח ודיון, זה נאיבי לא פחות. והשאלה המעניינת היא מה קורה לניסוי הגדול של המשפט כשהוא מגיע למקום שאותו הוא בכלל לא מכיר, ושלא מכיר אותו.

והנה, נזכרתי לרגע למה נכנסתי לכל הבלאגן הזה של הדוקטורט.