ללא אליבי עבר לכתובת http://www.ayeletoz.com. נתראה שם!

לפעמים נדמה לי שהגעתי לקץ ההסטוריה האישית שלי - אותו מצב יציב ומאוזן, שבו אין יותר צורך לשנות דבר, כי זהו המצב הטוב ביותר מכל המצבים האפשריים. קוראים לזה, כך נדמה לי, אושר.

 העבודה היומיומית שלי - להיות דוקטורנטית - מספקת לי אתגרים אינטלקטואליים מדי יום, אך כאלה מן הסוג הבנוי בדיוק למידתי, כך שאני כמעט לא נתקלת באכזבות או בכשלונות, אלא דווקא ברצף של תובנות ההופכות מורכבות יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אומנם הכסף לא אידיאלי, אבל המלגה שלי מכובדת למדי, ומאפשרת לנו לחיות בלי להיות יותר מדי מוטרדים מבעיות כלכליות. וכמובן שמבחינת הסטטוס החברתי, להיות סטודנטית ב”הארוורד” מאפשר לי לטפח את האליטיזם הלא-חבוי שבי כמה שרק ארצה.

 מבחינת חיי האהבה, אני שמחה להיות חלק מנישואין מאושרים ואוהבים מהסוג שמוצאים רק בערוץ “יחסים” של ווינט. אפילו מבלי ליצור אידיאליזציה מוגזמת של הזוגיות שלנו, קל לראות שמדובר בזוגיות מפרגנת, שיוויונית, כיפית, ומאוהבת-עד-מעל-לראש. והחיים בנכר, בשנה הראשונה לנישואינו, מאפשרים לנו לחיות חיי “ירח דבש” - הרחק ממערך הלחצים המשפחתי, מהמשכנתא, ומכל הדברים שמקשים על חייהם של זוגות צעירים. אנחנו זוכים לבלות כמעט את כל שעות הערות בנינוחות זה לצד זו, כל אחד עסוק בענייניו, אבל פנוי לחיבוק או לנשיקה בכל עת.

 אפילו מבחינת הדיאטה ושיפור הבריאות, ניכר שיפור אחרי תקופה ארוכה (ארוכה מדי) של הדחקה. השיפור איטי, ומתסכל לעיתים, אבל מלא בתקווה ובאמונה שהדרך נכונה.

 ועדיין - ומבלי להיות כפוית-טובה על כל הטוב שמאפיין את חיי כרגע - קשה לי קצת להתרגל לשגרה המבורכת הזו. אחרי לפחות 10 שנים של חיים במסלול התקדמות - שבהם כל שלב חייב להוביל לשלב הבא בדרך ל”מטרה” (שלפעמים היא ברורה יותר ולפעמים היא ברורה פחות), אני כמעט לא יודעת מה אמורים לעשות בשלב שבו הגעת לאותה מטרה. שאיפותיי המקצועיות, ככל שהצלחתי להגדיר אותן, הוגשמו מעבר לכל ציפיותי (כמובן נותרה השאלה של “מה אחרי הדוקטורט”, אבל זה עוד רחוק במידה שמאפשרת להדחיק את השאלה הזו ללא רגשות-אשמה). חיי האהבה שלי הגיעו, לאחר תקופה של סערות ומהפכים, אל חוף מבטחים שטוף-שמש.

 ברור לכל אחד שזהו השלב שבו אני אמורה פשוט להירגע, ללבוש את הביקיני (שאין לי) ולהשתזף בשמש המפנקת (נו, נכון, אני בבוסטון המאפירה והקפואה. אבל המטאפורה ברורה). אבל איך עושים את זה? איך לומדים להנות מהרגע מבלי למסגר אותו כחלק ממטא-תהליך שבו יש סוף והתחלה? איך קובעים סטנדרטים להצלחה, כשאין שום מטרה או פרמטר ברורים באופק להשוות את עצמי אליהם? איך לומדים להירגע סוף סוף, כשאני אדם כל כך נוירוטי מאז שאני זוכרת את עצמי?

 בינתיים, הפתרון שמצאתי הוא להתנגד לכל הרוגע והשלווה. להזכיר לעצמי שההסטוריה טרם תמה. שהשלב הזה - מישור קצר במעלה ההר - הוא זמני בלבד. שבעוד זמן (קצר? ארוך?) יגיעו אתגרים חדשים, שטרם הכרתי (ילדים? החזרה לארץ? שינוי במצבנו הכלכלי? הצורך לכתוב מאמרים בקצב הולך וגובר? ההתמודדות עם החלטות הקריירה של אחרי הדוקטורט? התמודדות עם כשלונות (שיבואו, ואני יודעת שיבואו)?). זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא הידיעה שהשלב הזה, של אושר נינוח ונטול לחצים, הוא זמני בלבד, מאפשרת לי להנות ממנו בלי להילחץ על כך שמותי קרב עוד לפני גיל 30. כי הרי אני יודעת שהעולם הוא עדיין כפי שאני מכירה אותו - נוירוטי, הישגי, ושאפתני. וכל האושר הזה עוד ייבלע באושר גדול עוד יותר.

בסוף החודש אני הולכת להעביר הרצאה במסגרת סמינר המחקר של מכון נטוויז’ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל-אביב. ההרצאה תעסוק במחקר שערכתי בויקיפדיה האנגלית, שמתמקד בדרך שבה העיצוב של תוכנת הויקי יוצר נורמות חברתיות בויקיפדיה. דרכו, אני מקווה לפתח דיון רחב יותר על הקשר בין עיצוב פלטפורמות לפיתוח נורמות ועל היחס בין טכנולוגיה לחברה.

פרטים נוספים תוכלו למצוא כאן.

עדכון: העליתי את המצגת שהעברתי בהרצאה לאתר: מצגת מרחבי שיחה פרטיים בויקיפדיה.

המחקר האקדמי של שיתופי פעולה באינטרנט נשלט, כמעט לגמרי, על ידי כלכלנים ואנשי מנהל עסקים. עוד ועוד גרפים מדהימים, ניסויים בתורת המשחקים, ו-Network Theory. ומדי פעם כתיבה של אנשי מדעי המחשב. הרווחיות הגדולה של המחקר הזה, והקרבה שלו לתעשיית ההייטק, גורמים לכך שלדיסציפלינות ה”חזקות” יש בו שליטה כמעט-מוחלטת. כמובן, נעשים הרבה מאוד מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים, אבל הם נדחקים לקרן זווית ולא מהווים את הבון-טון בתחום.

תופעה דומה התרחשה בדיסציפלינה המשפטית. התחום של “משפט וכלכלה” הוא היום התחום החזק ביותר בכתיבה המשפטית. גם משפטנים שאינם עוסקים בו, משלבים במאמרים שלהם כלים כלכליים. התחושה היא, שלא ניתן לדבר על משפט בצורה משכנעת בלי, ראשית, לפתוח באפולוגטיקה שמצדיקה את הטיעון בהקשר כלכלי. (גם כאן, כמובן שיש כתיבה אחרת, אבל היא חלשה ושולית יותר.)

המגמה הזו היא בעיני אחד החסרונות של המעבר למחקרים בינתחומיים. במקום עולם חופשי של מחשבה, שבו גבולות דיסציפלינריים נחצים במסע אל האמת, מה שקורה הוא שדיסציפלינות חזקות (וכלכלה היא הדוגמא המובהקת, לפחות בתחומים שאני מכירה) מכפיפות את המחקר בתחומים אחרים להנחות המוצא שלהן. במקרה של כלכלה - שמעלה על נס את האינדיבידואל הרציונלי ממקסם הרווחה - זה אולי בעייתי במיוחד. אבל זה בעייתי גם במקרים אחרים. למשל, אם אנחנו מסתכלים על תת-התחום של מדעי הרוח והחברה (שהוא חלש מלכתחילה), שם ה”השתלטות הדיסציפלינרית” היא מכיוון התפישות התיאורטיות של חקר הספרות,  שהשתלטו במידה רבה על הכתיבה התיאורטית בהסטוריה, למשל. במקרה הזה, התוצאה היא דווקא הפוכה, מכיוון שהשימוש בכלים הספרותיים גורמים להחלשה נוספת של הכתיבה ההסטורית (זו שאינה נרטיבית-פופולרית) בשיח הציבורי.

התוצאה של המצב הזה היא שבמקום פלורליזם של דרכי ניתוח של העולם, דרכי ניתוח מסויימות הופכות להיות הגמוניות יותר ואחרות הופכות שוליות, והפער ביניהן הופך גדול יותר ויותר. חוקר שרוצה לשמור על הרלוונטיות שלו גם בשיח הציבורי הכללי חייב לפעול במסגרת הדיסציפלינות החזקות לא רק אם הוא חבר בהן מלכתחילה (למשל, הוא ממילא ד”ר לכלכלה). גם אם הוא משפטן, סוציולוג, או הסטוריון. אם הוא רוצה לצאת ממעגל המשוכנעים-מראש, הוא חייב קודם כל לתת את חלקו למולך של הדיסציפלינות הדומיננטיות. מה, שכמובן, רק הופך אותן לדומיננטיות יותר ויותר (ובסופו של דבר, ל”צודקות” יותר ויותר) ודוחק את דרכי החשיבה החלופיות אל החדרים האחוריים של “מגדל השן”, אל הז’רגון, והרחק מרלוונטיות יומיומית (הדוגמא המובהקת ביותר כאן היא הכתיבה הביקורתית והפוסטמודרנית, שמתנהלת כמעט בגטו אקדמי).

השאלה האישית היא, כמובן, האם אני מוכנה “להרים את נס המרד” דווקא בדוקטורט הצנוע שלי, ולדבוק במתולודוגיה האתנוגרפית, או לכתוב, כמו כולם, ניתוח כלכלי של … ולהבטיח לעצמי מקום של כבוד בין עמיתיי.

ערן התלונן לאחרונה שויקיפדיה העברית מנוהלת על ידי קבוצה קטנה ופמיליארית, שיוצרת סגירות בפני כותבים חדשים. גם בתגובות, התעורר ויכוח (ער אולי קצת יותר מדי) בין הויקיפדים הותיקים לבין “מאוכזבי ויקיפדיה”, שחשו שנהגו בהם בצורה לא הוגנת כשרצו לתרום לויקיפדיה. אני לא מכירה היטב את הויקיפדיה העברית. אני מגיעה לשם לעיתים רחוקות מאוד (ובדרך כלל ללא יותר מאשר פרוקרסטינציה של מה שאני באמת צריכה לעשות). כך שהבסיס שלי לגבי מה קורה שם נזון במידה רבה מהפוסט, ויותר מזה מהתגובות לו. אבל אני מכירה לעומק את ויקיפדיה האנגלית, שאותה אני (בין השאר) חוקרת, ונדמה לי שהכרת “האחות הגדולה” יכולה לעזור להבין את מהות הויכוח שהתעורר.

הויקיפדים הותיקים התמקדו בשני טיעונים מרכזיים. הראשון מתמקד בתרומתם למיזם. הם אלה שמקיימים את המיזם באופן יומיומי וסיזיפי (בניגוד לפורשים ולמתלוננים מבחוץ) ולכן הכוח שיש להם בתוך המערכת מוצגת. מי שמשקיע, ראוי שדעתו תיחשב יותר. הטיעון השני הוא טיעון “הדיקטטורה הנאורה”, שמצביע על כך שהויקיפדים אינם משתמשים לרעה בכוח שלהם, אלא מנהלים את הדיונים באופן ענייני וצודק (ולכן אין לתלונות על מה שיסמכו).
הבעיה עם הטיעונים האלה, הוא שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם נכונים לגמרי, הם לא יכולים לבסס מערכת חברתית אפקטיבית בסדר הגודל של ויקיפדיה. ככל שמערכות חברתיות הופכות להיות גדולות וסבוכות יותר, כך הדרישה ללגיטימציה של בעלי הכוח הופכת להיות חדה יותר. הלגיטימציה שאותה מעוררים הויקיפדים מבוססת על ותק והשקעה ועל צדק מהותי. הבעיה היא, שהצדקות הותק וההשקעה חותרות תחת ההצדקות והאידיאלים שאותם ויקיפדיה מנסה לקדם: פתיחות, חופש, ואנטי-היררכיה. כך שלא פלא שההצדקות הללו נתקלות בעוינות ובהתנגדות. אלו לא הצדקות לגיטימיות במסגרת פרויקט שוויוני ופתוח.
הסיבה לכך שההצדקה בדבר צדק מהותי (”כל ההחלטות שלנו עניינות ומוצדקות לגופו של עניין”) לא עובדת היא מורכבת יותר. ההצדקה הזו מניחה שיש בסיס חיצוני כלשהו להחליט מה צודק וראוי ומה לא. הבעיה היא, שכמו שהויכוח אצל ערן מראה, בויקיפדיה העברית אין בסיס חיצוני כזה. הויכוח האם החלטה מסוימת הייתה צודקת או לא לא מצליח להגיע לכדי הסכמה אובייקטיבית, אלא נסגר באמצעות אמצעים של כוח - הצבעות, מפעילי מערכת וכו’. אבל האמצעים האלו לא יכולים לתרום ללגיטימציה של טענת הצדק המהותי. אם כבר, הם חותרים תחתיה ומשמשים כדוגמא לכך ש”הם לא מצליחים לשכנע, אז הם משתמשים בכוח”.

הדרך ליצירת בסיס חיצוני לטיעוני צדק מהותי היא על ידי יצירת מערכת משפטית. ההישג הגדול ביותר של מערכת משפטית אפקטיבית (על אף שלל הביקורות שאפשר להטיח בה) הוא שהיא יוצרת ספירה לדיון שמנותקת מיחסי-כוח ישירים וחדים. עצם החובה להקפיד על פרוצדורות ראויות, לשמוע את כולם, לנמק את ההחלטה וכיוצ”ב יוצרים מערכת שהיא במידה מסוימת אוטונומית ולכן יכולה, באופן טוב יותר מאשר מערכות אחרות, לספק החלטות לגיטימיות בשאלת הצדק המהותי. במקרה כזה, התמיכה של המערכת המשפטית בויקיפדים גם הייתה מחזקת את טענתם שהם פעלו כשורה, וגם הייתה מקטינה את ההתנגדות להחלטות שלהם, כי המתנגדים היו מוכנים לקבל ביתר נכונות עמדה אובייקטיבית שמעמידה אותם על טעותם, שמנותקת מהעמדה של מי שהתווכחו איתו מלכתחילה.
מערכת משפטית פנימית כזו, שמטרתה לחזק את הלגיטימציה של המערכת וליצור “שלטון חוק”, קיימת בויקיפדיה האנגלית, בכמה מישורים (היא גם קיימת בויקיפדיות אחרות, כמו שהראה Harel). ראשית, בויקיפדיה האנגלית יש הרבה יותר דפי מדיניות מאשר בויקיפדיה העברית (שבה, מהתרשמות שטחית, מעט מדפי המדיניות רלוונטיים לענייננו). בנוסף, דפי המדיניות האנגליים הרבה יותר מפורטים ומגבילים ביחד לדפים העבריים (השוו למשל את דף הונדליזם בעברית ובאנגלית). דפי המדיניות (”החוקים”) יוצרים בסיס קבוע, אובייקטיבי ולא משתנה שאליו אפשר לפנות במקרה של ויכוח. שנית, בויקיפדיה האנגלית יש מערך פתרון סכסוכים מורכב יותר מזה של העברית, שמגיע כדי “ועדת בוררות” שמשמשת כ”בית משפט” ובכך מקדמת פתרונות לגיטימיים לסכסוכים. יישומם של אלה בויקיפדיה העברית יכול לחזק את הלגיטימציה שלה וגם לקדם מערכת שהיא באמת פתוחה וצודקת יותר.

גדי טאוב מכעיס אותי. כאשר קראתי לראשונה את “המרד השפוף” הסכמתי כמעט עם כל מילה בו. במיוחד הסכמתי לקריאה שלו כנגד אי-לקיחת אחריות. טאוב טען שהבעיה בחלק משמעותי בכתיבה הפוסט-מודרנית או הביקורתית הוא שהיא מסתפקת בהצגת הביקורת, בלי לקחת אחריות על ההשלכות שיהיו לביקורת שלה. שהיא מסתפקת בלהגיד “זה לא”, אבל לא חושבת מספיק על חלופות מתאימות.
אני חושבת שההתעקשות על לקיחת האחריות היא הכרחית, כי היא מונעת מצבים שבהם אנשים נוקטים בעמדות כי הן מגניבות, או מרשימות, או מאפשרות להם להשיג בנות, או טרנדיות. היא מחייבת אותם להצדיק אותן במסגרת עולם הערכים הרחב יותר שלהם. ויותר מזה - היא קוראת לשינוי אמיתי בעולם. היא מחייבת את מי שאומר “די לכיבוש” להציע אלטרנטיבה סבירה, שתוכל לעמוד במבחן פוליטי. היא מחייבת אותנו לצאת מהרצונות והפנטזיות שלנו לשקילה פרגמטית של האופציות הקיימות בפנינו, ולצורך המציאותי לבחור בין אפשרויות ולא רק להציג עמדות טהרניות ולא ריאליות.
עד פה, כאמור, אני חותמת על כל מילה. אני חושבת שאחת הבעיות של השמאל הישראלי הוא שלפעמים, מרוב ייאוש, הוא ויתר על הצורך לשכנע אחרים שהוא מציג חלופה ריאלית, סבירה, וטובה יותר, ופשוט מעדיף לשכנע את עצמו ש”הם ממילא לא יבינו”, ולכן אין על מה להילחם.*
הבעיה היא, שגדי טאוב הלך רחוק מאוד מהביקורת שאותה הוא השמיע ב”מרד השפוף”. במקום להתריע בפני אנשי השמאל והפוסט-מודרניסטים ולחייב אותם לחשוב אחרת על הביקורת שאותה הם מציגים, הוא פשוט החליט ש”כל השמאלנים קשקשנים”. במקום להשפיע עם הביקורת שלו, הוא השתמש בה כשם תואר: “הביקורת שלי נכונה, ולכן כל מי שביקרתי הם פשוט כאלה”. רצח-האופי שהוא עורך לרעיונות שמאליים הוא בעיני חריגה קיצונית בדיוק מהביקורת שלו עצמו. במקום לחייב את הביקורתיים לקחת אחריות, הוא עצמו מסרב לקחת אחריות, בכך שהוא מסרב להאזין לביקורת ופוטר אותה כלאחר-יד כ”קשקוש”.
למשל, הוא מניח בפוסט האחרון שלו שזה ששמאלנים לא תומכים ב”שמאל הלאומי” זה עניין של רושם על קהל הבוחרים שלהם. ובכן, זו לא הסיבה. הסיבה להתקוממות נגד השמאל הלאומי הוא שלמרות שהוא מנסה להציג את עצמו כאידיאל של טאוב - שמאל ציוני שלוקח אחריות, מבקר מתוך אחדות-גורל, ולא מציע רעיונות אוטופיים - מדובר בלא פחות ממניפסט מתלהם, שמנסה למצוא חן בעיני הקוראים באמצעים רטוריים נחותים, לא מציג תפיסת-עולם קוהרנטית, מזלזל בזכויות אדם, חותר תחת תפיסת עולם סוציאלית ומציג פתרונות פופוליסטיים לרוב הבעיות. זה לא שמאל אחראי. זה סתם התלהמות לאומנית שאינה כוללת בתוכה שום דבר.
וחשוב לי להדגיש שאני לא חושבת שהשמאל הישראלי לא זקוק לחשבון-נפש. הוא זקוק לו מאוד. אבל זה חשבון נפש מהסוג של “המרד השפוף” - חשבון נפש שמחייב אותו לפעול כמו שפועלים אנשים מבוגרים, ולא כמו נערים אידיאליסטיים. זה לא חשבון נפש שמחייב אותו לוותר על הערכים שהוא מאמין בהם - למשל שזכויות אדם ומחוייבות לאמנה חברתית סוציאלית חשובים יותר מאשר הגנה על תפישות לאומיות. שצמיחה לא דוחה את העיסוק בשיוויון. וכו’ וכו’. כל אלה יכולים - וצריכים - להיות מקודמים בתוך תפיסה פרגמטית, מציאותית, ולא טהרנית-אידיאליסטית. אבל פרגמטיות לא אומרת זניחה מוחלטת או דחייה מתנשאת ובטוחה-בעצמה, בסגנונו של גדי טאוב.

—————-
* זה מזכיר לי מקרה אחד שבו ח”כ זהבה גלאון, בויכוח בקשר לדרך הנכונה להתמודד עם סחר בבני אדם, אמרה לי שהיא “עייפה מלהסביר לי” למה אין משמעות ליסוד ההסכמה במקרה של נפגעות סחר בנשים.  לי זה נשמע, אני מודה, יותר כאילו היא עייפה מלנסות לחשוב מחדש על הנושא, ומעדיפה להינעל בעמדות הקודמות (והפופולריות) שלה.

בשבועות האחרונים אני מסיימת את כתיבתו של מאמר קצר, שלמעשה התחלתי לכתוב אותו כבר באמצע השנה שעברה, כי הוא עיבוד של עבודת התואר השני שלי (היא לא ממש תזה, אבל נקרא לה תזה לצורך הנוחות). מה שמפתיע אותי הוא עד כמה הרעיון משנה את פניו בכל פעם שאני חושבת על זה.

במקור, המחקר התחיל מזה שנותרו עוד כחודשיים עד המועד שבו הייתי צריכה להגיש את התזה, וכל הרעיונות שחשבתי עליהם עד אותו רגע נראו לי טפשיים ויומרניים (מי שלא מחק 90 עמודי הערות ביום אחד לא יודע חרדה מהי).

ואז פשוט החלטתי לצאת לשיטוט ארוך בדפי המדיניות של ויקיפדיה, בתקווה שאולי דרך השיטוט חסר-הפשר אמצא משהו מעניין יותר ממה שהכתיבה התיאורטית שקראתי עד אותו רגע חשפה בפני (אז קראתי בעיקר כתיבה על מערכות אכיפת-חוק). רק כמה חודשים מאוחר יותר גיליתי שלשיטוט כזה קוראים “אתנוגרפיה”. אז, זה היה בעיקר שיטוט. אבל השיטוט חשף בפניי כמה מקרים מעניינים שבהם מפעילי מערכת בויקיפדיה התבטאו בכל מיני מקומות בניגוד למה שכתוב בדפי המדיניות. סימנתי לי את זה בראש כ”משהו מעניין” והמשכתי לחפש בכיוון, כשאני בעצם לא ממש יודעת עדיין מה אני מחפשת.

אחרי שמצאתי עוד כמה מקרים, התחלתי לנסות לחשוב איך אני מסבירה את התופעה הזו. אבל, בעצם, זה תיאור קצת מסודר מדי. מה שבעצם קרה הוא שפתאום קפצה לי לראש המחשבה: “הי, זה קצת מזכיר מאמר שקראתי פעם על “הפרדה אקוסטית” במשפט הפלילי!” (בקצרה, הרעיון הוא שיש במשפט הפלילי מאפיינים שגורמים לזה שהציבור הרחב לא יודע מה שופטים עושים, ושזה דווקא יכול להיות טוב). ואכן, הרעיון הזה עמד במרכז עבודת התזה שלי: ניסיתי להראות איך, באמצעות חלוקה לדפים שונים, ויקיפדיה גם משתמשת במבנה של “הפרדה אקוסטית”. אז, חשבתי שמה שאני עושה הוא דוגמא לאיך מערכות אינטרנטיות עובדות כמו המשפט הרגיל.

אבל אז, הוזמנתי להרצות על הנושא בכנס ויקימניה (שהתקיים בבואנוס איירס. המחשבה על כך שאנשים זרים שילמו כדי שאני אטוס לחו”ל עדיין מדהימה אותי). ופתאום, המוקד של מה שעניין אותי השתנה. קודם כל - כל המחקר האתנוגרפי שערכתי, שעמד במרכז התזה, נעלם כמעט לגמרי. נותרו ציטוטים ספורים פה ושם, בעיקר כדי לתת קצת צבע להרצאה. בנוסף, המוקד עבר לשאלה שהייתה די משנית בתזה, והיא “האם ההפרדה היא דבר טוב או רע, ומי צריך להחליט את זה”. התמקדתי בטענה שאם לעיצוב תוכנת הויקי יש משמעויות חברתיות, אז חשוב ששאלות עיצוב התוכנה יהיו במרכזו של דיון בתוך הקהילה. שזה צריך להפוך להיות נושא פוליטי. (הבעיה הייתה, אגב, שהשארתי את כותרת ההרצאה ככותרת התזה - מה שגרם לזה שהיה פער די משמעותי בין הכותרת לבין מה שבאמת דיברתי עליו).

עכשיו, אני צריכה לגמור לכתוב את המאמר-שבעקבות-ההרצאה, שיתפרסם בכרך של הכנס. ובמהלך הכתיבה (שדרשה בין היתר קיצור של התזה מ-80 עמודים לפחות מעשרה, ורק שיפרה אותה!) פתאום מתברר שאני בכלל כותבת על משהו אחר. המיקוד של המאמר הוא על הדרך שבה תכנון המערכת משפיע על הנורמות שנוצרות בה. עד היום דיברו על זה לא מעט באופן תיאורטי (לורנס לסיג, למשל), אבל כמעט ואין כתיבה שבאמת מסבירה ברמת השטח איך בדיוק ההשפעה הזו עובדת. כלומר - חזרתי דווקא לאתנוגרפיה שערכתי בטעות כנקודה המרכזית שאותה אני רוצה להדגיש. ההשפעה של המשפט, השאלה אם זה טוב או רע, והקריאה לפוליטיזציה - כולם עדיין שם אבל לא במרכז יותר.

 מה שהפתיע אותי הוא עד כמה המעבר בין הפרספקטיבות השונות היה כמעט מקרי. זה לא שפתאום קראתי משהו חדש, או התווסף לי עוד מידע. זה לא שעבדתי על המאמר כדי למצוא בו פנים חדשות. הוא פשוט הציג את עצמו בפני אחרת בין פעם לפעם. והאמת היא, שיש בזה משהו מאוד משמח ומעורר ביטחון (וכן, גם קצת גאווה) - שלרעיונות שחשבתי ולדברים שכתבתי יש גם חיים משלהם. שיש להם כמה רבדים, גם אם בהתחלה אני לא רואה את כולם. אני חושבת שהיכולת לחזור לאותו רעיון ולראות אותו בכל פעם קצת אחרת היא אחד הדברים החשובים בלימודים גבוהים. הקריאה האיטנסיבית והזמן שעובר מאפשרים להתבשל לאט לאט. להשאיר כל רעיון כ”נתון לשינויים”, גם אחרי שהוא כבר יוצא החוצה.