איזו מין שלווה (או: קץ ההסטוריה?)
לפעמים נדמה לי שהגעתי לקץ ההסטוריה האישית שלי - אותו מצב יציב ומאוזן, שבו אין יותר צורך לשנות דבר, כי זהו המצב הטוב ביותר מכל המצבים האפשריים. קוראים לזה, כך נדמה לי, אושר.
העבודה היומיומית שלי - להיות דוקטורנטית - מספקת לי אתגרים אינטלקטואליים מדי יום, אך כאלה מן הסוג הבנוי בדיוק למידתי, כך שאני כמעט לא נתקלת באכזבות או בכשלונות, אלא דווקא ברצף של תובנות ההופכות מורכבות יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אומנם הכסף לא אידיאלי, אבל המלגה שלי מכובדת למדי, ומאפשרת לנו לחיות בלי להיות יותר מדי מוטרדים מבעיות כלכליות. וכמובן שמבחינת הסטטוס החברתי, להיות סטודנטית ב”הארוורד” מאפשר לי לטפח את האליטיזם הלא-חבוי שבי כמה שרק ארצה.
מבחינת חיי האהבה, אני שמחה להיות חלק מנישואין מאושרים ואוהבים מהסוג שמוצאים רק בערוץ “יחסים” של ווינט. אפילו מבלי ליצור אידיאליזציה מוגזמת של הזוגיות שלנו, קל לראות שמדובר בזוגיות מפרגנת, שיוויונית, כיפית, ומאוהבת-עד-מעל-לראש. והחיים בנכר, בשנה הראשונה לנישואינו, מאפשרים לנו לחיות חיי “ירח דבש” - הרחק ממערך הלחצים המשפחתי, מהמשכנתא, ומכל הדברים שמקשים על חייהם של זוגות צעירים. אנחנו זוכים לבלות כמעט את כל שעות הערות בנינוחות זה לצד זו, כל אחד עסוק בענייניו, אבל פנוי לחיבוק או לנשיקה בכל עת.
אפילו מבחינת הדיאטה ושיפור הבריאות, ניכר שיפור אחרי תקופה ארוכה (ארוכה מדי) של הדחקה. השיפור איטי, ומתסכל לעיתים, אבל מלא בתקווה ובאמונה שהדרך נכונה.
ועדיין - ומבלי להיות כפוית-טובה על כל הטוב שמאפיין את חיי כרגע - קשה לי קצת להתרגל לשגרה המבורכת הזו. אחרי לפחות 10 שנים של חיים במסלול התקדמות - שבהם כל שלב חייב להוביל לשלב הבא בדרך ל”מטרה” (שלפעמים היא ברורה יותר ולפעמים היא ברורה פחות), אני כמעט לא יודעת מה אמורים לעשות בשלב שבו הגעת לאותה מטרה. שאיפותיי המקצועיות, ככל שהצלחתי להגדיר אותן, הוגשמו מעבר לכל ציפיותי (כמובן נותרה השאלה של “מה אחרי הדוקטורט”, אבל זה עוד רחוק במידה שמאפשרת להדחיק את השאלה הזו ללא רגשות-אשמה). חיי האהבה שלי הגיעו, לאחר תקופה של סערות ומהפכים, אל חוף מבטחים שטוף-שמש.
ברור לכל אחד שזהו השלב שבו אני אמורה פשוט להירגע, ללבוש את הביקיני (שאין לי) ולהשתזף בשמש המפנקת (נו, נכון, אני בבוסטון המאפירה והקפואה. אבל המטאפורה ברורה). אבל איך עושים את זה? איך לומדים להנות מהרגע מבלי למסגר אותו כחלק ממטא-תהליך שבו יש סוף והתחלה? איך קובעים סטנדרטים להצלחה, כשאין שום מטרה או פרמטר ברורים באופק להשוות את עצמי אליהם? איך לומדים להירגע סוף סוף, כשאני אדם כל כך נוירוטי מאז שאני זוכרת את עצמי?
בינתיים, הפתרון שמצאתי הוא להתנגד לכל הרוגע והשלווה. להזכיר לעצמי שההסטוריה טרם תמה. שהשלב הזה - מישור קצר במעלה ההר - הוא זמני בלבד. שבעוד זמן (קצר? ארוך?) יגיעו אתגרים חדשים, שטרם הכרתי (ילדים? החזרה לארץ? שינוי במצבנו הכלכלי? הצורך לכתוב מאמרים בקצב הולך וגובר? ההתמודדות עם החלטות הקריירה של אחרי הדוקטורט? התמודדות עם כשלונות (שיבואו, ואני יודעת שיבואו)?). זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא הידיעה שהשלב הזה, של אושר נינוח ונטול לחצים, הוא זמני בלבד, מאפשרת לי להנות ממנו בלי להילחץ על כך שמותי קרב עוד לפני גיל 30. כי הרי אני יודעת שהעולם הוא עדיין כפי שאני מכירה אותו - נוירוטי, הישגי, ושאפתני. וכל האושר הזה עוד ייבלע באושר גדול עוד יותר.
מאת שירה
30 בנובמבר, 2009 @ 5:55
מזדהה מאוד עם חלק גדול מהדברים.
יש משהו מאוד משונה בתחושת השיגרה, כל המטרות הושגו, כל המירוצים הסתיימו, ועכשיו אנחנו סתם חיים את החיים בלי איזה משהו ברור בקו האופק לשאוף אליו.
לי ממש קשה עם זה.
מאת שרון
30 בנובמבר, 2009 @ 9:09
גם לי מאוד קשה בלי איזה הר פנוי לכיבוש בסביבה, אבל מוצאים יעדי ביניים, ומתייחסים גם לשלוה וליכולת ההתמודדות עם טוב רגוע כהר שצריך לכבוש :-)
מאת נדב פרץ
30 בנובמבר, 2009 @ 9:30
אני חייב להודות שאני מעריץ את שלוות הנפש שלך.
אם אני רוצה להיות בהיסטריה מהטווח הרחוק, אני שואל את עצמי על הפוסט, ועל השתלבות באקדמיה בארץ או בחו”ל
אם אני רוצה להיות בהיסטריה מהטווח הבינוני, אני שואל את עצמי על הדוקטורט
אם בטווח הקצר - איפה הצעת המחקר שלי?
ובטווח המיידי, אני שואל את עצמי למה אני קורא בלוגים במקום לכתוב את הפייפר של ה-5,000 מילה שאני צריך להגיש מחר.
מאת איל
1 בדצמבר, 2009 @ 11:56
האם הדוקטורט שלך כבר כתוב בראש?
את יודעת מהי התזה שלך ואיך להשיב על כל טיעוני הנגד?
האם אין לך התלבטויות: איך פותרים את בעיה x?
איך משיבים לטיעון הנגד y?
אין לך התלבטויות איך מכריעים למרות שיש נימוקים לכאן או לכאן?
האם הכל ברור מה צריך להיות, מה ראוי להיות, מהו ההסדר הרצוי ולמה מי שטוען הפוך טועה?
אם את רואה בקשיים האלה אתגר אז זה מצוין אבל זו לא שלוות נפש. זו התלבטות מסעירה ומתאתגרת. אם את בשלוות נפש אז מתבקש לומר שהכל כבר ברור לך.
אם אני מתלבט לגבי טיעון שאני רוצה לכתוב אז אני לא בשלוות נפש כל עוד אני לא מגיע למסקנה שאני חושב שאני יכול לעמוד מאחוריה ושיש לי תשובות לטיעוני הנגד שנחשפתי אליהם. לפחות תשובות שמספקות אותי.
יש לי מרצה שאמר ששום דבר מוצלח לא יכול להיכתב מבלי לילות ללא שינה והטחת הראש בקיר.
מאת איילת
2 בדצמבר, 2009 @ 12:54
נדב ואיל: אני חושבת שתחושת הרגיעה נובעת משני מקומות. ראשית, כתוצאה מהתהליך שעברתי (בעיקר בשנה שעברה), ההתייחסות שלי לאקדמיה ולדוקטורט היא הרבה פחות “קרב לחיים-ולמוות” ממה שהייתה בעבר. אני מתלבטת, נסערת, מתלהבת וכו’, אבל פחות ופחות מגיעה ללילות ללא שינה ולהטחת הראש בקיר. ההתייחסות שלי לכתיבה האקדמית היא כהתייחסות אל כל קריירה אחרת - מאתגרת, כיפית, מתישה לפעמים - אבל לא מעבר לכך. אני מרגישה שבניגוד לעבר, אני כבר לא רואה בעצמי “הומו אקונומיקוס”, שהתובנות הן כל חייו. הן חלק אחד, חשוב, מהחיים, אבל לא משהו שיכול לצאת מגדר “שלוות הנפש”.
ושנית, באופן קצת יותר קונקרטי, זה כנראה תלוי גם בשלב שבו אני נמצאת כרגע בדוקטורט. המבנה של תוכנית הדוקטורט אצלנו הוא כזה שבשנה הראשונה (או קצת יותר) הסטודנט אמור להשקיע את זמנו בקריאה אינטנסיבית, וכמעט לא לכתוב (כאשר בסיום השנה הזו יש בחינה בע”פ, ולאחריה הוא אמור להתחיל לכתוב את הדיסרטציה). כך שהיומיום שלי כרגע לא מורכב מ”כתיבת התזה שלי בראש” (למרות שכמובן גם זה קורה), אלא מקריאה סדרתית של ספרים, מחשבה עליהם, ושיחה עליהם עם המנחים שלי (יש לי שלושה מנחים, ובממוצע אני נפגשת עם אחד מהם בכל שבוע). תקופה כזו, בניגוד לתקופת כתיבה, היא הרבה יותר מתונה והרבה פחות מטלטלת (בין היתר, כי מעבר למחשבות, אני לא באמת צריכה לייצר יותר מדי כתיבה).
ונדב - לגבי שלל הדאגות: איני דואגת על השתלבות בטווח הרחוק, כי הביטחון בלהיות עו”ד הוא לדעת שגם אם לא יהיה לי מקום באקדמיה, לא באמת אתקשה למצוא עבודה מאתגרת ומעניינת (כפי שאהבתי, מאוד, את עבודתי בסניגוריה הציבורית). לגבי הטווח הבינוני - כתיבת הדוק’ עוד נראית רחוקה מדי, ומ”שנת הקריאה” אני פשוט מאוד מאוד נהנית. בטווח הקצר - את הצעת המחקר שלי כבר כתבתי (ואנחנו לא צריכים להגיש הצעת מחקר מפורטת). ובטווח הקצרצר - כן, נכון, אז אני קוראת בלוגים במקום לכתוב את הפייפר הנדחה-עד-אין-קץ ולקרוא את ניטשה שאותו אני צריכה לסיים עד מחר. אבל זה מצב קיומי, לא? :)
מאת נדב פרץ
2 בדצמבר, 2009 @ 2:30
אוקיי, אני צריך להתנסח מחדש.
נכון, אתמול הלכתי לישון בשלוש ולא ראיתי אף אחד, כי היה לי דדליין. אבל בדרך כלל, אני בהחלט יכול לזרוק הכל מהידיים כשהילדים חוזרים מהגן, להיות איתם, ולשכוח מהדילמות בקשר לחופשת הלידה השבדית. ההיסטריה שאני מדבר עליה היא היסטריה מוגבלת - ל’שעות העבודה’, עד כמה שאפשר לדבר על דבר כזה במקצוע שלנו.
וכן, על המצב הקיומי הזה בדיוק אני מדבר… זה שתמיד יש עוד משהו לעשות, ואם אתה קורה בלוג - זה במקום לכתוב פייפר, ואם את קוראת ספר, אז למה פרוזה כשיש את הספר הזה שמחכה לך על המדף וכנראה מאוד רלוונטי לנושא שלך?