גדי טאוב והבשורה שהכזיבה
גדי טאוב מכעיס אותי. כאשר קראתי לראשונה את “המרד השפוף” הסכמתי כמעט עם כל מילה בו. במיוחד הסכמתי לקריאה שלו כנגד אי-לקיחת אחריות. טאוב טען שהבעיה בחלק משמעותי בכתיבה הפוסט-מודרנית או הביקורתית הוא שהיא מסתפקת בהצגת הביקורת, בלי לקחת אחריות על ההשלכות שיהיו לביקורת שלה. שהיא מסתפקת בלהגיד “זה לא”, אבל לא חושבת מספיק על חלופות מתאימות.
אני חושבת שההתעקשות על לקיחת האחריות היא הכרחית, כי היא מונעת מצבים שבהם אנשים נוקטים בעמדות כי הן מגניבות, או מרשימות, או מאפשרות להם להשיג בנות, או טרנדיות. היא מחייבת אותם להצדיק אותן במסגרת עולם הערכים הרחב יותר שלהם. ויותר מזה - היא קוראת לשינוי אמיתי בעולם. היא מחייבת את מי שאומר “די לכיבוש” להציע אלטרנטיבה סבירה, שתוכל לעמוד במבחן פוליטי. היא מחייבת אותנו לצאת מהרצונות והפנטזיות שלנו לשקילה פרגמטית של האופציות הקיימות בפנינו, ולצורך המציאותי לבחור בין אפשרויות ולא רק להציג עמדות טהרניות ולא ריאליות.
עד פה, כאמור, אני חותמת על כל מילה. אני חושבת שאחת הבעיות של השמאל הישראלי הוא שלפעמים, מרוב ייאוש, הוא ויתר על הצורך לשכנע אחרים שהוא מציג חלופה ריאלית, סבירה, וטובה יותר, ופשוט מעדיף לשכנע את עצמו ש”הם ממילא לא יבינו”, ולכן אין על מה להילחם.*
הבעיה היא, שגדי טאוב הלך רחוק מאוד מהביקורת שאותה הוא השמיע ב”מרד השפוף”. במקום להתריע בפני אנשי השמאל והפוסט-מודרניסטים ולחייב אותם לחשוב אחרת על הביקורת שאותה הם מציגים, הוא פשוט החליט ש”כל השמאלנים קשקשנים”. במקום להשפיע עם הביקורת שלו, הוא השתמש בה כשם תואר: “הביקורת שלי נכונה, ולכן כל מי שביקרתי הם פשוט כאלה”. רצח-האופי שהוא עורך לרעיונות שמאליים הוא בעיני חריגה קיצונית בדיוק מהביקורת שלו עצמו. במקום לחייב את הביקורתיים לקחת אחריות, הוא עצמו מסרב לקחת אחריות, בכך שהוא מסרב להאזין לביקורת ופוטר אותה כלאחר-יד כ”קשקוש”.
למשל, הוא מניח בפוסט האחרון שלו שזה ששמאלנים לא תומכים ב”שמאל הלאומי” זה עניין של רושם על קהל הבוחרים שלהם. ובכן, זו לא הסיבה. הסיבה להתקוממות נגד השמאל הלאומי הוא שלמרות שהוא מנסה להציג את עצמו כאידיאל של טאוב - שמאל ציוני שלוקח אחריות, מבקר מתוך אחדות-גורל, ולא מציע רעיונות אוטופיים - מדובר בלא פחות ממניפסט מתלהם, שמנסה למצוא חן בעיני הקוראים באמצעים רטוריים נחותים, לא מציג תפיסת-עולם קוהרנטית, מזלזל בזכויות אדם, חותר תחת תפיסת עולם סוציאלית ומציג פתרונות פופוליסטיים לרוב הבעיות. זה לא שמאל אחראי. זה סתם התלהמות לאומנית שאינה כוללת בתוכה שום דבר.
וחשוב לי להדגיש שאני לא חושבת שהשמאל הישראלי לא זקוק לחשבון-נפש. הוא זקוק לו מאוד. אבל זה חשבון נפש מהסוג של “המרד השפוף” - חשבון נפש שמחייב אותו לפעול כמו שפועלים אנשים מבוגרים, ולא כמו נערים אידיאליסטיים. זה לא חשבון נפש שמחייב אותו לוותר על הערכים שהוא מאמין בהם - למשל שזכויות אדם ומחוייבות לאמנה חברתית סוציאלית חשובים יותר מאשר הגנה על תפישות לאומיות. שצמיחה לא דוחה את העיסוק בשיוויון. וכו’ וכו’. כל אלה יכולים - וצריכים - להיות מקודמים בתוך תפיסה פרגמטית, מציאותית, ולא טהרנית-אידיאליסטית. אבל פרגמטיות לא אומרת זניחה מוחלטת או דחייה מתנשאת ובטוחה-בעצמה, בסגנונו של גדי טאוב.
—————-
* זה מזכיר לי מקרה אחד שבו ח”כ זהבה גלאון, בויכוח בקשר לדרך הנכונה להתמודד עם סחר בבני אדם, אמרה לי שהיא “עייפה מלהסביר לי” למה אין משמעות ליסוד ההסכמה במקרה של נפגעות סחר בנשים. לי זה נשמע, אני מודה, יותר כאילו היא עייפה מלנסות לחשוב מחדש על הנושא, ומעדיפה להינעל בעמדות הקודמות (והפופולריות) שלה.
מאת אליאב
9 באוקטובר, 2009 @ 9:12
איילת, אני ממש לא חושב שגדי טאוב עושה “רצח אופי” לרעיונות שמאלניים. הוא מצביע, בין היתר, על אנומליה קשה שהיא מנת חלקם של הרבה מאד מאנשי זכויות האדם בעולם כיום:
1. זלזול בקולקטיב לאומי עד כדי פירוק החברה לגורמים אינדיבידואליסטים לחלוטין
2. הצביעות שמשתקפת מהקבלה המוחלטת של (חלק) מאנשי השמאל של כל טיעון קולקטיביסטי של הפלסטינים, תוך שלילה גורפת של טיעונים זהים מצד גורמים “ציונים”. כאן אני חושב השורש של ה”זעם” שמשתקף בכתיבה שלו בנושא. אני עצמי לא “ציוני” במיוחד בהקשר של ייחוס חשיבות עליונה לאדמה, אבל אני כן מייחס חשיבות עליונה לזכות להגדרה עצמית של היהודים. האופן והזלזול שבו אנשי השמאל הקיצוני מתייחסים לרעיון הזה הוא מכעיס ופוגעני, לפחות כמו הזלזול המקביל שאנשי ימין מייחסים לתביעות לגיטימיות של הצד השני. לכן אני חושב שהטון הכעוס משהו במקום.
מאת איילת
9 באוקטובר, 2009 @ 9:31
אליאב -
1. אני לא מסכימה שהשמאל מבוסס על אינדיבידואליזם. מה שכן, הקולקטיב שהוא רואה לנגד עיניו הוא החברה האזרחית ולא הלאום במובנו כ”עם”. כך שהבחירה היא לא - קולקטיבים או פרטים, אלא התמקדות בשאלה מה מחבר בינינו, ומה המאפיינים של החבות ההדדית.
2. למה אתה מייחס חשיבות עליונה לזכות להגדרה עצמית? אני שואלת בכנות. ההצדקה שלי, למשל, לקיום היהודי בישראל היא לא בהכרח מבוססת על הזכות הזו. ויותר מזה - מה המשמעות של הזכות הזו אחרי הקמתה של מדינת הלאום? איך היא משפיעה על היחס בין המדינה לאזרחים?
מאת אליאב
9 באוקטובר, 2009 @ 9:56
1. מסכים לגמרי שאין משהו אינהרנטי בשמאל שמוביל לאינדיבידואליזם. גם לא טענתי שהשמאל “מבוסס” על אינדיבידואליזם. אבל הרבה מה”שמאל” גלש מעבר לתיאוריות שדוגלות בקידומה של “חברה אזרחית” לכיוון תיאוריות פוסט-מודרניסטיות שעושות דהקונסטרוקציה לכל מושג קולקטיבי, כולל “חברה אזרחית”. בנוסף, אני בכלל לא בטוח שחברה אזרחית שוללת קיום מגביל של זהויות לאומיות - בייחוד כאשר ישנו קונפליקט בין הזהויות האלה. כמובן, את יכולה לענות שעצם הקונפליקט נובע מקיום הזהויות האלה, ועל כן הפתרון הוא פירוק הזהויות הלאומיות - ותשובתי לכך תהיה אדרבא, אבל זאת דרישה שצריכה להיות מופנית לכל הצדדים. לצערי, יש מעטים מאד - ואולי אין כמעט בכלל - מבין אנשי השמאל הרידקלי שתובעים את הפירוק הלאומי הזה משני הצדדים. להפגין בתל באביב עם דגלי פלסטין זה לא שמאל רדיקלי, זה ימין פלסטיני. בגלל זה, למשל, אני חושב שחד”ש היא המפלגה הצבועה ביותר במפה הפוליטית הישראלית. היא דורשת את פירוק הזהות הלאומית היהודית, ובו בזמן מעלה טענות לאומיות-ימניות פלסטיניות.
2. תשובה לשאלה הזאת אי אפשר לתת בשתי מילים. אבל בקצרה, שאני אומר “הגדרה עצמית” אני מתכוון למכלול הזכויות הקולקטיביות (והאישיות שנגזרות מכך) שמוכרות תחת הזכות הזו. החשיבות העליונה שאני מייחס לזכות הזאת היא ממניעים תועלתניים בלבד, וכן מעקרונות של הגינות, צדק, שמירה על זכויותיהם התרבותיות של מיעוטים (במקרה זה, היהודים הם מיעוט בעולם) וכד’ - לא מתוך אמונה דתית כלשהי. המשמעות של הזכות הזו אחרי הקמתה של מדינת לאום משתנה לפי נסיבות העניין. כמובן, שאם מדינת הלאום - המבוססת על מימוש הזכות - נמצאת בקונפליקט, יש לקשר בין הזכות והמדינה משמעות שונה מאשר במקום בו הזכות אינה נתונה במחלוקת.
מאת איילת
9 באוקטובר, 2009 @ 10:01
אני רואה שאנחנו בדיוק חוזרים לויכוח של “מהו שמאל היום”. זה בדיוק הויכוח שלדעתי צריך לקיים, והוא ויכוח חשוב ונכון, כי אחת הבעיות של השמאל היום היא שהוא לא מנהל את הויכוח הזה.
הטענה שלי כלפי טאוב היא שנדמה לי שבמקום לנהל את הויכוח הזה כויכוח ערכי-פרגמטי, הוא מתמקד בעיקר בעובדה ש”השמאל לא מתווכח את הויכוח הזה”. זה אולי נכון, אבל לא עוזר במיוחד לשפר את המצב, ונדמה לי לפעמים שזה בעיקר משרת את הרצון של טאוב “לא להיות אחד מאלה”. הוא מוציא את עצמו מחוץ לגדר השמאל, ומעדיף לחבור לתפיסות ימניות ולהכניס במסגרתן חלק מהרעיונות ה”שמאליים” שלו (כמו למשל ביטול ההתנחלויות וכו’). הייתי מעדיפה שבמקום שהוא ינהל את הויכוחים האלה שם, הוא ינסה להמציא את השמאל מחדש, בלי להתנהדר בזה שהוא “שוב הראה את ערוותם של השמאלנים האלה”.
מאת דרומי
9 באוקטובר, 2009 @ 10:02
אילת - אני מוצא את עצמי אומר את זה שוב ושוב - האמירה הזו, ש’הפוסטמודרניזם לא מציע פתרונות’, היא פשוט אמירה ריקה, במיוחד כשהיא מפי גדי טאוב, האיש שמתמחה בלהגיד ‘אבל פוסטמודרניסטים אף פעם לא מדברים על ביטוח לאומי’ - כשזו הפעם היחידה שהוא מדבר על ביטוח לאומי. כשאיזשהו הוגה ‘שמאל מרכזי’ יגיש מסמך שדומה לזה - ולא הלהג הפרוטו-פשיסטי והמתלהם של יניב והספרי, אלא תמונה מסודרת של איך תראה החברה הישראלית העתידית - תחזרי אלי. אני מכיר די טוב את רוב ההוגים של השמאל הציוני הישראלי - אי אפשר לא, אחרי שעורכים את עבודה שחורה - וכרגע, הם אלו שמציעים רק ביקורת ולא מציעים אלטרנטיבה. מתי שמעת את גוטווין (ויש לי הרבה כבוד אליו), למשל, אומר משהו חוץ מ’אסור להמשיך עם ההפרטות’?
אליאב - לא שאני מאמין בזה, ולא שזה פוסטמודרניסטי במיוחד* - אבל לא ברור לי איפה הסתירה באינידבידואציה של החברה. עמדה מתועבת, אבל יכולה להיות קוהרנטית לגמרי. אפשר לא להסכים עם דברים, ושהם לא יהיו ‘אנומליים’ או ‘צבועים’. תן קצת כבוד לבני הפלוגתא שלך.
*פוסטמודרניסטים שמים דגש גדול מאוד על זכויות קהילתיות.נראה לי שאתה מתבלבל עם תאצ’ר, שהיא לא פוסטמודרניסטית ובטח לא שמאלנית.
מאת ערן בילינסקי
9 באוקטובר, 2009 @ 10:17
אליאב: נדמה לי שאתה מערבב בין חד”ש לבל”ד.
מאת אליאב
9 באוקטובר, 2009 @ 10:53
ערן - אתה טועה. אני מכיר היטב את ההבדלים בין המפלגות הללו. אבל עזוב, תן לתמונות לדבר.
האתר של חד”ש בעברית:
האתר של חד”ש בערבית:
החזות המעודכנת, מאגניבה, סביבתית וליברלית של האתר העברי שונה באופן טוטאלי מהחזות של האתר הערבי. לא רק החזות, גם המהות. תספור את כמות הדגלים הפלסטינים באתר הערבי, לעומת 0 דגלי ישראל באתר העברי - היית מצפה שמפלגה שאמורה לקדם “חברה אזרחית” (אהמ) לא תטפח סממנים לאומיים/לאומניים שכאלה; שים לב למסרים השונים (אם אתה קורא ערבית); תן את הדעת לעובדה שהאתר הערבי אפילו לא מתהדר בסיומת il. שלא נדבר שחד”ש מעולם לא הכניסה אישה ערביה לכנסת ולא תומכת בזכויות LGBT.
,תומכי חד”ש, תסלח לי, לוקים בחוסר יושרה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה כשהם מנסים להקטין את המשמעות של הדברים האלה. לכן חד”ש גרועים מבל”ד, כי הם עסוקים בהונאה של מצביעים תל אביבים שהמודעות שלהם לנואנסים פוליטיים (אפילו שהם כל כך ברורים כמו כאן) אפסית.
מאת אליאב
9 באוקטובר, 2009 @ 10:57
ערן, כתבתי לך תגובה מפורטת אבל היא נמחקה כנראה :(
מכל מקום, אתה טועה, אני לא מתבלבל, ודי להשוות בין האתר של חד”ש בעברית ובערבית כדי לעמוד על מה שטענתי:
בעברית (מאגניב):
בערבית (לאומני):
ניסיון להקטין את הפערים האלה הוא חוסר יושרה אינטלקטואלית מובהק.
מאת איילת
9 באוקטובר, 2009 @ 11:00
דרומי - בתור מי שכפי שאתה יודע, הושפעה עמוקות מהכתיבה הפוסט-מודרניסטית, אתה לא צריך לשכנע אותי בחשיבותה. אבל אני כן חושבת שהיה גל (שאני מסכימה שנחלש, במידת מה, למרות שהוא עדיין חי בדמיון הקולקטיבי למרבה הצער) של פוסט-מודרניזם שהגחיך את עצמו. איך שאני מבינה את המרד השפוף, הוא יוצא כנגד הפוסטמודרניזם בצורתו הזו.
וביקורת ה”תתבגרו” שלי נכונה לגוטווין בדיוק כפי שהיא נכונה לאחרים, בפלגיו השונים של השמאל. הקושי שלי הוא שציפיתי מגדי טאוב למשהו אחר - והוא לא סיפק אותו.
מאת איילת
10 באוקטובר, 2009 @ 12:00
אליאב - תגובות עם קישורים מגיעות קודם לחוסם הספאם, ולוקח זמן עד שאני משחררת אותן משם.
מאת liorgimel
10 באוקטובר, 2009 @ 9:23
“אני לא מסכימה שהשמאל מבוסס על אינדיבידואליזם. מה שכן, הקולקטיב שהוא רואה לנגד עיניו הוא החברה האזרחית ולא הלאום במובנו כ”עם”. כך שהבחירה היא לא - קולקטיבים או פרטים, אלא התמקדות בשאלה מה מחבר בינינו, ומה המאפיינים של החבות ההדדית.”
איזה ניסוח נהדר!
והביקורת שלך על גדי טאוב חדה ומדויקת.
(עם הביקורת שלך על השמאל אני מסכים פחות, אבל זה בגלל שגם אני לא מאמין גדול בלשכנע)
מאת אליאב
10 באוקטובר, 2009 @ 5:46
דרומי - לא שאני מנסה להיכנס פה לויכוח קטנוני, אני פשוט עומד על הנקודה הזאת כי זה מדגים את מה שכתבתי בתגובה הראשונה שלי. אתה אומר לי “תן קצת כבוד לבני הפלוגתא שלך.” אבל באותה תגובה בדיוק, אתה משתמש בביטויים “להג מתלהם פרוטו-פשיסטי”; “עמדה מתועבת”; “אמירה ריקה” וכד’ (ביטויים חריפים לא פחות - אם לא יותר- מ”אנומליה” או “צביעות”). זה מאפיין לצערי הרבה מהשיח של השמאל הרדיקלי כלפי השמאל “הציוני” או איך שתקרא לו. זה בדיוק מה שהצבעתי אליו כאחד מהגורמים ל”כעס” שנמצא בכתיבה של טאוב.
מאת איתי
11 באוקטובר, 2009 @ 4:31
תודה, פוסט נהדר.
דבר שחשוב מאוד להזכיר ביחס לשמאל הלאומי הוא שהוא לא הצליח לעורר יותר שום עניין (אפילו לא התקפות וביקורת מצד שמאל) אחרי שעברו שבועיים מאז פרסומו.
מאת עופר מורג
11 באוקטובר, 2009 @ 5:28
איילת, את אומרת לגבי המסך של יניב והספרי:
“מדובר בלא פחות ממניפסט מתלהם, שמנסה למצוא חן בעיני הקוראים באמצעים רטוריים נחותים, לא מציג תפיסת-עולם קוהרנטית, מזלזל בזכויות אדם, חותר תחת תפיסת עולם סוציאלית ומציג פתרונות פופוליסטיים לרוב הבעיות. זה לא שמאל אחראי. זה סתם התלהמות לאומנית שאינה כוללת בתוכה שום דבר.”.
אבל לא מנמקת ולא מביאה שום ציטוט בשביל לגבות את אותה שלילה נחרצת וגורפת של המסמך.
היה יכול להיות נחמד להתווכח איתך - אני לא שותף לדעתך - אבל בצורה הזו אין מאיפה להתחיל.
מאת נמרוד אבישר
11 באוקטובר, 2009 @ 6:06
חוץ מזה שאני מוכן לחתום בשתי ידיים על כל מילה, זהבה גלאון כבר לא חברת כנסת. אני יודע שכתבת את זה רק כדי לתת את העונג לומר את זה.
מאת איילת
12 באוקטובר, 2009 @ 5:23
איתי - תודה, ואתה צודק.
עופר - הסיבה שלא נימקתי מעבר היא בדיוק שאין לי כוח או רצון מיוחד לנהל ויכוח על המסמך הזה. בנוסף, רוב מה שיש לי לומר כבר נאמר במקומות אחרים.
נמרוד - כשהיא אמרה, היא הייתה ח”כ. אתה מייחס לי מניעים מרושעים יותר ממה שיש לי :)
מאת אייל גרוס
13 באוקטובר, 2009 @ 6:29
איילת אני תוהה מתי קראת את המרד השפוף והאם היית חושבת אותו דבר עליו היום. אני חשוב שטאוב מאז ומעולם לא הבין פוסטמדרניזם מהו וכשאני שומע אותו אומר שפוקו לא פוליטי וכו’ אז… אני לא מוצא עכשיו און-ליין אבל אם יש לך כח תחפשי את הביקורת שיולי תמיר פרסמה בזמנו בהארץ ספרים על הספר הזה, שמחתי שדווקא היא (ליברלית מודרניסטית ציונית, ולא פוסט כל הדברים האלו) - כתבה את זה ואיתרה את הפגמים הרבים בספר.
אני מציע לך לקרוא את הביקורת המצוינת של ישי רוזן-צבי על ספרו של טאוב על המתנחלים (התפרסמה בתאוריה וביקורת, יש לי עותק אם תרצי לקרוא כי אני לא יודע אם זה זמין אוןליין)
מאת איילת
13 באוקטובר, 2009 @ 4:48
אייל - האמת היא שיכול להיות שאתה צודק. קראתי את המרד השפוף לפני קצת פחות מעשר שנים, לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה. כך שיכול להיות שאם הייתי קוראת את המרד השפוף היום, מלכתחילה לא הייתי רואה בו שום בשורה, ובהתאם לא מתאכזבת.
יחד עם זאת, אני כן חושבת שיש תופעה (מצומצמת יותר ממה שנהנים לחשוב) של כתיבה “פוסטמודרנית” גרועה, שהיא ערבוב של ז’רגון, ניימדרופינג ותופעות “מגניבות”. ואחת הבעיות של הכתיבה הזו, היא שהיא לא לוקחת את עצמה מספיק ברצינות (שלא לדבר על זה שהיא פשוט כתיבה אקדמית גרועה). או כמו שיגאל חלפין, אחד המרצים הנערצים שלי בחוג להסטוריה ופוסטמודרניסט מושבע, אמר פעם כשהפנו אותו למאמרים פוסטמודרניים תלושים ובלתי מבוססים: “נו, אז יש הסטוריונים גרועים. מה אתם רוצים ממני?”. :)
ומצאתי בקלות את ישי רוזן-צבי אונליין ואציץ בו, תודה.
מאת גיל
13 באוקטובר, 2009 @ 6:42
איילת, אני חושב שאת עושה הנחה גדולה לפוסט מודרניסטיים. אני מצטער מאוד על השפה הבוטה אבל בעיניי לא נתקלתי בכתיבה פוסט מודרניסטית טובה, מעניינת או משמעותית. בעיקר נתקלתי באנשים מלאי חשיבות עצמית שחושבים שבזה שהם מבקרים את כל העולם ועושים את זה בכאילו ז’ארגון מתוחכם הופכת אותם למשהו משמעותי. זה בעיקר פלצני ואני אשמח לשמוע על איזו שהיא תרומה משמעותית של הפוסט מודרניסטיים למדעי החברה או הרוח מעבר לחוג הפנימי שלהם. אפילו על עצם המושג עצמו אין הגדרה מקובלת וניכר שהם בעיקר מתבוססים בבוץ של עצמם. מהבחינה הזו הביקורת המקורית של טאוב די צודקת (לא יודע מה הוא כותב היום כי לא קראתי).
מאת איילת
13 באוקטובר, 2009 @ 7:40
גיל - פה אתה טועה, ובגדול. הפוסטמודרניות השפיעה באופן מכריע על מדעי החברה והרוח.
כמה דוגמאות לכתיבה מצוינת, בשליפה אקראית לגמרי:
כתיבה הסטורית פוסטמודרנית הדגישה את הצורך להתייחס לכללי המשחק (”השיח”) שבהם פועלים שחקנים הסטוריים. למשל, יגאל חלפין, שמציע פרשנות פוסטמודרנית לטיהורים הסטליניסטיים, מראה איך מחקרים הסטוריים לא פוסטמודרנים, שהתעלמו מהשיח, לא הצליחו להסביר בצורה משכנעת כל מיני תופעות הסטוריות, כמו הדרך שבה אנשים כתבו מכתבים; הציגו את סיפור-החיים שלהם כשהגישו “קורות חיים” לעבודה; וכו’. רק תובנות פוסטמודרניות מצליחות להסביר איך אנשים יוצרים נרטיב פרטי שהוא קוהרנטי במקרה כזה. ניתוחים הסטוריים אחרים לא מצליחים לצאת מ”הם כתבו משהו רנדומלי כי הם פחדו מהשלטון” - והבעיה היא שהמסקנה הזו לא נתמכת בכלל במסמכים ההסטוריים עצמם.
כתיבה משפטית פוסטמודרנית - הכתיבה של דנקן קנדי, למשל, תרמה מאוד להבנת המבנה של ויכוחים משפטיים. על ידי כך שהוא פירק טיעונים משפטיים למרכיביהם (”דקונסטרוקציה”) הוא הצליח להראות בניתוח מדוקדק, שיש מספר מצומצם-יחסית של טיעונים משפטיים אטומיסטיים, שמקבלים משמעות שונה בהתאם לדיון שבו הם מתקיימים, אבל למעשה שיש חזרה שוב ושוב על אותם מרכיבים. הניתוח הזה הוא הבסיס לחלק משמעותי מאוד של החשיבה המשפטית היום, שמבוססת על קטגוריזציות שונות של הטיעונים וטיעוני-הנגד. ניתוח לא פוסטמודרני של המשפט, שקדם לכתיבה הזו, התייחס לכל טיעון משפטי כזה לגופו, אבל פספס את התובנה החשובה שיש חזרתיות מסוימת במבנה שבו משתמשים בטיעונים האלה.
ויש עוד אינספור ואינספור דוגמאות - בניתוח מגדר, יחסי כוח, מבני ממשל ומה לא. למעשה, להיות רלוונטי היום במדעי החברה והרוח אומר קודם כל לשלוט בניתוחים הביקורתיים של הכתיבה הקלאסית. בלי זה, אתה נחשב נאיבי במקרה הטוב.
אז נכון שיש ז’רגון, אבל לבסס היכרות בסיסית איתו זה לא מאוד קשה. בנוסף, יש לא מעט כתיבה שנמנעת במפורש מז’רגון ומנסה להשתמש בו מעט ככל האפשר.
מאת איילת
13 באוקטובר, 2009 @ 8:48
גילוי נאות (כי ערן הטהרן הכריח אותי): דנקן הוא אחד המנחים שלי, ויגאל חלפין היה אחד המרצים האהובים עלי בחוג להסטוריה (מצד שני, הוא המרצה היחיד אי-פעם שהכשיל אותי, ובגללו עד היום אין לי תואר ראשון בהסטוריה).
מאת גיל
13 באוקטובר, 2009 @ 11:45
כמה דברים:
ביקורת לשם ביקורת לא אומרת הרבה. לא אומר שלא צריך לבקר אבל ממה שאני מתרשם הרבה מהביקורות הפוסט מודרניסטית היא בעיקר נפנופי ידייים באוויר רק להראות שהם מבקרים.
גם אם יש ביקורת והיא אפילו נכונה, לא הופך אותה לפוסט מודרניסטית. במה שימוש בכלים חדשים הוביל לתובנות חדשות? את יכולה להגדיר מה זה בגלל פוסט מודרניזם בכמה משפטים? זה מחזיר אותי לדיון שהיה פה מזמן. חלק גדול ממדעי החברה נע במעגלים אינסופיים. להסתכל על דברים מאינסוף זויות שבמידה רבה חוזרות על עצמן לאורך ההסטוריה בלי להגיע לשום וודאות. אני חושב שיש מידה רבה של צדק בחשדנות שיש לאנשים כלפי רבים ממדעי הרוח והחברה שבמשך תקופה ארוכה לא מגיעים להסכמות בסיסיות לגבי הכלים שמשתמשים בהם. זו אחת הסיבות המרכזיות שאני זנחתי את לימודי הסוציולוגיה, זה פשוט לא מוביל לכלום.
מאת איילת
14 באוקטובר, 2009 @ 3:30
גיל -
ראשית, ביקורת לשם ביקורת אומרת הרבה מאוד. היא מצביעה על פגמים וכשלים בתיאוריות הקיימות, שנכונים בין אם מוצעת להם אלטרנטיבה ובין אם לא. הביקורת מאפשרת למישהו אחר להציע פתרונות, גם אם המבקר עצמו לא מציע אותם.
ולגבי “פוסטמודרניזם של נפנופי ידיים”, יש לך אולי דוגמאות קונקרטיות? נדמה לי שבמידה רבה הפוסטמודרניסט הקשקשן הוא איש קש. אני לא חושבת שנתקלתי ביותר פוסטמודרנים מלאי-ז’רגון וקלישאתיים ביחס לאנשי כתיבה אנליטית, אמפיריציסטיים-מושבעים של מדעי החברה, או אנשים שמאמינים בחשיבותה של הדוקטרינה המשפטית. (האחרונים, כשהם גרועים, בנוסף לזה הם גם משעממים).
להגדיר מה פוסטמודרניות זה קשה, פשוט כי מעט פוסטמודרנים מכנים את עצמם כך. זה תיאור שיש בו גם עמדה שיפוטית מסויימת. אבל זה לא אומר שאי אפשר לזהות (וזה הופך להיות קל יותר עם הזמן) פוסטמודרניסט כשאתה נתקל בו. יש לי כמה הגדרות שאני יכולה לדקלם, אבל האמת שעוד לא מצאתי הגדרה שמסבירה את זה טוב (אבל זה יכול מאוד להיות פשוט כי לא באמת חיפשתי. אייל או דרומי - אם יש לכם הגדרה, אתם מוזמנים לעזור).
אבל עצם חוסר הוודאות בעיני הוא לא סיבה לנטוש את מדעי החברה או הרוח. עדיף חוסר וודאות מנומק וקונקרטי על פי ודאות שטחית ומוטעית, שבוחרת להתעלם מהטענות נגדה רק כדי “להגיע לאנשהו”.
מאת גיל
14 באוקטובר, 2009 @ 7:37
אני מסכים שביקורת שמצביע על פגמים חשובה גם אם היא לא מציעה אלטרנטיבה. אבל אחרי עשרות שנים אפשר היה לחשוב שחוקרים יגיעו לכמה הסכמות בסיסיות אבל נראה שהם חלוקים ביניהם יותר מתמיד על כל דבר. זה מדליק אצלי נורה אדומה. אם מיטב החוקרים לא מסוגלים להגיע להסכמות אז זה הופך בעיניי לפחות שדה מחקר לגיטימי ויותר להבעות דיעה. כל אחד מביע את דעתו וצודק במסגרת הנחות היסוד שלו, אבל אין שום התקדמות לשום מקום.
הבעייה היא שהרבה מאוד ענפים במדעי החברה והרוח מציעים רק ביקורות ובעיניי זה מאוד משעמם. אפשר לקחת כל תופעה ולנתח אותה מ10 זויות שונות כשכולן צודקות וטועות בו זמנית. אין שום היררכיה ושום יכולת להפריד ביניהם.
תראי, לא קראתי ספרות פוסט מודרנית כבר הרבה זמן אבל תשובות כמו שלך אני נתקל למכביר. אני חושב שזה די בעייתי שלא ניתן להגדיר את התחום לפחות בקרוב. את צודקת שלא רק הפוסט מודרניסטית מלאים בכתיבה מנופחת. מה שלי מפריע זה שאת הטיעונים במאמרים ארוכים במדעי החברה אפשר פעמים רבות לתמצת מאוד בקצרה. זה סוג של כתיבה שברובה הגדול מיותר ומנופח אבל אולי זה רק אני (השימוש במתודולוגיה איכותנית הוא חלק ניכר מהבעייה בעיניי). נכון שחוסר וודאות כשלעצמו הוא לא סיבה לנטוש את מדעי החברה. אבל השאיפה בעיניי היא כן להגיע לאמירות מדויקות יותר או פחות והיררכיה מקובלת של מה נכון ומה לא.
מאת דרומי
15 באוקטובר, 2009 @ 9:42
גיל:
א. אם אתה רוצה ניסוח של הפוסטמודרניזם במשפט, נראה לי שהכי מדוייק יהיה להגיד ‘קנה המידה לכל דבר הוא בתוך התחום החברתי, ולא מחוצה לאי’. כמו כל הגדרה במשפט, זה לא שלם ולא מדוייק, אבל נראה לי מספיק קרוב.
ב. כמו שאיילת אמרה, הטענה על הישארות בתחום הביקורת והיעדר פתרונות מעשיים היא בעיקרה איש קש. האנטי-פסיכיאטריה זה תנועה קונקרטית לגמרי, וגם התנועה הקווירית - שתיהן פוסטמודרניסטיות עד העצם, שלא לדבר על הפעילות הפוליטית הענפה ב’עולם השלישי’ בעקבות הפוסטקולוניאליזם.
ג. הטענה שלא מתקדמים לשום מקום ורק הולכים בסיבובים היא פשוט לא נכונה - אני יכול לראות את זה מהרשימה הביבליוגרפית של הדוקטורט שלי. כל מה שנכתב לפני 10 שנים, כבר הפסיק להיות רלוונטי.
ד. זה לא שלא מצליחים להגיע להסכמות במדעי החברה - לא מנסים ליצור ‘מדע אחיד’. אתה יכול לא לאהוב את זה, אבל יש לזה הסבר תיאורטי מוצק, וזה לא תולדה של איזשהו חוסר הצלחה.
מאת גיל
15 באוקטובר, 2009 @ 5:56
מה בדיוק פוסט מודרניסטי בתנועה האנטי פסיכיאטרית? אני מכיר מאז ומעולם טענות נגד הפסיכיאטריה.
מה נחשב אצלך לרלוונטי ומה לא? הרושם שלי, שמה שנחשב רלוונטי זה מה שמספר אנשים בתחום מחליטים שרלוונטי אבל אין שום קריטריון ברור שמבדיל למשל בין מחקר טוב לרע. פעם הפונקציונאליזם היה רלוונטי, כשאני למדתי סוציולוגיה לפני עשור הפוסט ציוניים שלטו והחליטו שמה שהם כותבים עליו זה הדבר החשוב. אבל אחרים לא מסכימים איתם. אני חושב שחלק מהעניין כמו שציינתי, הוא התבססות יתר על שיטות מחקר איכותניות שיש לי הרבה מה לומר נגדם.
מאת רותי
18 באוקטובר, 2009 @ 11:40
בשולי הדיון, לעניין יסוד ההסכמה של נשים נסחרות -
1. לאור מידע על קורלציה גבוהה בין רקע מצוקתי (כלכלי, פוסט טראומה על רקע פגיעות מיניות בעבר ועוד) לבין זנות מקומית או מחו”ל, נושא הבחירה וההסכמה הוא מאד בעייתי - “מי תבחר להיות זונה ולא רופאה”.
2. לאור התנאים הבעייתיים של נשים נסחרות (הגעה לארץ/מכירה/שהות/…), במקרים רבים ברור שגם אם היתה הסכמה לא ידעה המסכימה במה מדובר.
מאת איל
21 באוקטובר, 2009 @ 11:48
בשולי השולים של הדיון:
אני מסכים שנושא ההסכמה של נשים בזנות הוא בעייתי עקב קורלציה גבוהה בין רקע מצוקתי לבין עיסוק בזנות ואני מוסיף שקורלציה כזאת קיימת גם בקרב עבריינים ומטעם דומה בעייתי לייחס להם הסכמה חופשית לבצע עבירות.
בכלל נושא ההסכמה הוא מאוד בעייתי. יש בכלל בחירה חופשית לבני אדם?