ללא אליבי עבר לכתובת http://www.ayeletoz.com. נתראה שם!

מהיום הבלוג זמין בביתו החדש, www.AyeletOz.com.

הסבר שלב-אחרי-שלב לגבי המעבר לבלוג עצמאי תוכלו לראות כאן. 

אנא עדכנו את קוראי הרסס, ונתראה שם.

עדכון: הוספתי עוד כמה הבהרות בגרסא המעודכנת של הפוסט בבלוג החדש. עדיף להשתמש במדריך שם. 

אחרי התלבטויות ודחיות ו”אוי ואבוי, זה נראה נורא מסובך”, הפרסומות הענקיות היו הקש ששבר את גב הגמל, וערן ואני החלטנו לעזוב  את בלוגלי ולפתוח בלוגים עצמאיים. אז תודה רבה בלוגלי, מכל הלב, על השנתיים וחצי האחרונות. אתם מקום נפלא, באמת, אבל אנחנו כבר סוף סוף גדולים מספיק ללכת לבד.

כדי להקל על אחרים במעבר, בעיקר אלה שעדיין בשלב המפוחד, שבו לא ברור איך אמורים לעשות את זה, תיעדתי את שלבי המעבר לבלוג עצמאי מנקודת המבט של מי שאין לה שום ידע או הבנה טכנולוגית. והנה - בתום שעות ספורות של עבודה, זכיתי לחגוג את ביתו החדש של הבלוג, ב-www.ayeletoz.com.

הזהרה מראש: הפוסט הזה ייראה מפגר ביותר למי שיש לו איזושהיא הבנה טכנולוגית (כלשהי!). אם אתם מהזן הזה, אתם מוזמנים לפנות למקומות אחרים, אני לא אעלב. מדריכים מצוינים יש אצל מרגוליס, ואצל אח”י דקר. הכוונה כאן היא לפנות לטכנופובים ביותר ולהראות להם, צעד אחר צעד, איך עושים את זה.

1. לקנות מקום אכסון (הוסטינג) ודומיין.   כן, אני יודעת שאפשר לקנות דומיין בנפרד, אבל לפחדנית כמוני, האפשרות לעשות את שניהם יחד שווה את הפרשי המחיר. אנחנו הסתכלנו על שלוש חברות:

א. MidHost - בעקבות המלצתה של רויטל.  העלות של החבילה הזולה היא $2.95 לחודש. החבילה הבינונית (שמספיקה לצרכינו) עולה $6.95 לחודש. בנוסף, אפשר לרכוש דומיין בכ-$10 לשנה.

ב. Dreamhost -  העלות של החבילה הממוצעת היא $8.95 לחודש, בתוספת עלות הדומיין (גם כאן, בערך 10 דולר). אבל בסופו של דבר החבילה יצאה כדאית יותר כי השתמשנו בקופון שנמצא אצל מרגוליס, שהעניק לנו הנחה של $80. בנוסף, הם מעניקים שבועיים ניסיון חינם.

3. GoDaddy -  כאן לא הגענו אפילו לבדיקת המחירים. אתר-הבית של גודדי כל כך עמוס ומאיים, שמיד נבהלתי ובחרתי באחד האתרים המזמינים קצת יותר.

אז דומיין והוסטינג היו לנו, בלי יותר מדי כאבי לב: כל מה שנדרש הוא ללחוץ Continue במקומות הנכונים, ולהכניס פרטי כרטיס אשראי.

2. התקנת וורדפרס: מיד לאחר התשלום, דרימהוסט מאפשר לך להתקין אוטומטית אחת ממבחר תוכנות פופולריות. אנחנו בחרנו בוורדפרס שאותו אנחנו מכירים ואוהבים מבלוגלי. גם כאן, כל מה שנדרש הוא לסמן את וורדפרס וללחוץ “המשך”.

דרימהוסט מציעים שתי דרכים להתקין וורדפרס: הבסיסית (easy install) והמורכבת (advanced). הפלוס בהתקנה הבסיסית הוא שהיא מאפשרת להתקין אוטומטית וורדפרס בעברית, ופוטרת מהצורך להוסיף התקנה בעברית על ההתקנה באנגלית. להתקנה אוטומטית של וורדפרס בעברית  (שעובדת רק עם דרימהוסט, ולא בכל שירות הוסטינג), צריך לבחור בהתקנה “קלה”, ואחרי ההתקנה ללחוץ על Modify / remove previously installed software (easy)‎, לאתר את הבלוג שלכם ברשימה, וללחוץ על Change Settings. במסך הבא, לבחור מהרשימה את Hebrew.

לגבי מי שבוחר בהתקנה המתקדמת, כמונו (כי הקלה מגבילה מאוד את האפשרות לשנות בהמשך את ההגדרות של הבלוג),  ההתקנה עדיין פשוטה מאוד. כל מה שנדרש הוא ללחוץ “המשך” במקומות הנכונים, ודרימהוסט מתקינים את התוכנה אוטומטית, ואז שולחים מייל ידידותי שבו נכללים הקישורים הישירים למרכז הבקרה של וורדפרס (בדומה לבלוגלי מבחינה זו). יחד עם זאת, ההתקנה המתקדמת דורשת להתקין את התמיכה בעברית לבד (ראו פירוט בהמשך).

3. ייצוא כל המידע מבלוגלי: זו פעולה קלה ופשוטה מאוד (שוב תודה!). מרכז הבקרה > ניהול > ייצוא:  נוצר קובץ xml שאותו אפשר לייבא הלאה, עם כל המידע מהבלוג.

4. בשלב זה צריך מבחינה תיאורטית לחכות עד שהדומיין יופעל, מה שיכול לקחת עד 3 ימים על פי המייל של דרימהוסט.  בפועל - בזמן שלקח לי לכתוב את הפוסט הזה, הדומיין הופעל ויכולתי להמשיך לעבוד. מכאן ואילך - כדי להגיע לוורדפרס, פשוט גולשים אל הדומיין שבחרתם (במקרה שלי - www.ayeletoz.com)).

5. המרת וורדפרס לעברית: אם התקנתם בדרימהוסט את הגרסא העברית באופן אוטומטי (על ידי התקנה “קלה”) אתם יכולים להמשיך הלאה. אם לא - להלן הוראות שלב-אחרי-שלב, שהן לא יותר מאשר פריטה לפרוטות של ההוראות שמצאתי כאן: 

א. הורידו אל המחשב שלכם את התיקייה של וורדפרס בעברית (היא נמצאת בקישור שבתוך הקישור שלמעלה).

ב. העלו את קבצי השפה העברית למקום הנכון: כדי להיכנס לניהול הקבצים של הוורדפרס, תצטרכו להתחבר לשרת הקבצים שלכם (שרת ה-ftp). את הכתובת ושאר הפרטים קיבלתם עוד קודם במייל מדרימהוסט (אם אתם כמוני, התעלמתם ממנו עד לרגע זה, אבל זה הזמן להתייחס אליו). אחרי הכניסה למערכת, המסך למערכת הקבצים במחשב הביתי. היכנסו לתיקייה המתאימה, wp-content, ואז ב-actions בצד בחרו make dir  וצרו תיקייה שאליה תוכלו להעביר את הקבצים (נוח לקרוא לה languages). בתוך התיקייה, בחרו ב-actions את “upload” וכך תעלו אליה את חמשת הקבצים שנמצאים בתוך תיקיית languages בתיקיית הוורדפרס בעברית שהורדתם קודם.

ג. כדי לשנות את השורה בתוך הקובץ (שוב, זהו “תרגום” של הקישור, אז ראו את השם שם), סמנו את הקובץ (שנמצא בתיקייה העיקרית של וורדפרס), וב-actions בחרו ב-edit. תפתח מעין גרסת-טקסט של הקובץ, שבה תשנו את השורה בהתאם לאמור בקישור ותשמרו (בלחיצה על ציור הדיסק).

זהו. תשמחו לראות שהוורדפרס שלכם עברי למהדרין.

6. בחירת ערכת עיצוב: זהו העיצוב של הבלוג, מה שמכונה בבלוגלי “תבניות”. תבניות מעוברתות אפשר להוריד מבלוג התבניות. כדי להפעיל תבנית מהבלוג, השלבים הם:

1. להוריד את התבנית למחשב שלכם (על ידי הקישור “הורדה” בבלוג התבניות) כקובץ zip.

2. בלוח הבקרה של הבלוג בחרו ב”להחליף את ערכת העיצוב”. ואז מצד ימין “להתקין ערכת עיצוב חדשה”. ולמעלה “להעלות” - אז תוכלו לבחור את הערכה שהורדתם ולהתקין אותה. לאחר ההתקנה, לחצו על “הפעלת התוכנית” כדי להפעיל אותה כערכה של הבלוג.

7. לייבא את התכנים מבלוגלי: ב”כלים” מצד ימין למטה בבלוג תוכלו לראות “ייבוא”. בחרו את קובץ ה-xml ששמרתם בשלב 3. בעמוד הבא, תוכלו לבחור את שם המשתמש שבו יוצגו הרשומות, וכן האם לכלול את הקבצים שצורפו לפוסטים שלכם (תמונות, קבצי pdf וכו’).

8. ניקוי הבלאגן: לבחור את התבנית המתאימה ביותר, לעדכן את הויג’טים ושאר תיקונים שנובעים ממעבר הפלטפורמה (אצלי, למשל, התהפכו הסוגריים בכותרות, שם הכותב קצת נעלם, וחלק מהדפים נמחקו בחלק מהתבניות). אל תילחצו, וזכרו שחלק גדול מהבעיות נפתרות ברגע שעוברים תבנית.

זהו! ברוכים הבאים ל-www.ayeletoz.com. אנא עדכנו את קוראי הרסס. 

סה”כ עברו שעתיים מאז שהחלטתי לפתוח את הבלוג ועד להקמת בלוג מתפקד (כולל להתלבט בבחירת דומיינים ולהסתבך קצת עם הבנת ההמרה לעברית). שעתיים נוספות של עבודה נדרשו לבחירת ערכת עיצוב, הוספת תמונות, וכו’.

לפעמים נדמה לי שהגעתי לקץ ההסטוריה האישית שלי - אותו מצב יציב ומאוזן, שבו אין יותר צורך לשנות דבר, כי זהו המצב הטוב ביותר מכל המצבים האפשריים. קוראים לזה, כך נדמה לי, אושר.

 העבודה היומיומית שלי - להיות דוקטורנטית - מספקת לי אתגרים אינטלקטואליים מדי יום, אך כאלה מן הסוג הבנוי בדיוק למידתי, כך שאני כמעט לא נתקלת באכזבות או בכשלונות, אלא דווקא ברצף של תובנות ההופכות מורכבות יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אומנם הכסף לא אידיאלי, אבל המלגה שלי מכובדת למדי, ומאפשרת לנו לחיות בלי להיות יותר מדי מוטרדים מבעיות כלכליות. וכמובן שמבחינת הסטטוס החברתי, להיות סטודנטית ב”הארוורד” מאפשר לי לטפח את האליטיזם הלא-חבוי שבי כמה שרק ארצה.

 מבחינת חיי האהבה, אני שמחה להיות חלק מנישואין מאושרים ואוהבים מהסוג שמוצאים רק בערוץ “יחסים” של ווינט. אפילו מבלי ליצור אידיאליזציה מוגזמת של הזוגיות שלנו, קל לראות שמדובר בזוגיות מפרגנת, שיוויונית, כיפית, ומאוהבת-עד-מעל-לראש. והחיים בנכר, בשנה הראשונה לנישואינו, מאפשרים לנו לחיות חיי “ירח דבש” - הרחק ממערך הלחצים המשפחתי, מהמשכנתא, ומכל הדברים שמקשים על חייהם של זוגות צעירים. אנחנו זוכים לבלות כמעט את כל שעות הערות בנינוחות זה לצד זו, כל אחד עסוק בענייניו, אבל פנוי לחיבוק או לנשיקה בכל עת.

 אפילו מבחינת הדיאטה ושיפור הבריאות, ניכר שיפור אחרי תקופה ארוכה (ארוכה מדי) של הדחקה. השיפור איטי, ומתסכל לעיתים, אבל מלא בתקווה ובאמונה שהדרך נכונה.

 ועדיין - ומבלי להיות כפוית-טובה על כל הטוב שמאפיין את חיי כרגע - קשה לי קצת להתרגל לשגרה המבורכת הזו. אחרי לפחות 10 שנים של חיים במסלול התקדמות - שבהם כל שלב חייב להוביל לשלב הבא בדרך ל”מטרה” (שלפעמים היא ברורה יותר ולפעמים היא ברורה פחות), אני כמעט לא יודעת מה אמורים לעשות בשלב שבו הגעת לאותה מטרה. שאיפותיי המקצועיות, ככל שהצלחתי להגדיר אותן, הוגשמו מעבר לכל ציפיותי (כמובן נותרה השאלה של “מה אחרי הדוקטורט”, אבל זה עוד רחוק במידה שמאפשרת להדחיק את השאלה הזו ללא רגשות-אשמה). חיי האהבה שלי הגיעו, לאחר תקופה של סערות ומהפכים, אל חוף מבטחים שטוף-שמש.

 ברור לכל אחד שזהו השלב שבו אני אמורה פשוט להירגע, ללבוש את הביקיני (שאין לי) ולהשתזף בשמש המפנקת (נו, נכון, אני בבוסטון המאפירה והקפואה. אבל המטאפורה ברורה). אבל איך עושים את זה? איך לומדים להנות מהרגע מבלי למסגר אותו כחלק ממטא-תהליך שבו יש סוף והתחלה? איך קובעים סטנדרטים להצלחה, כשאין שום מטרה או פרמטר ברורים באופק להשוות את עצמי אליהם? איך לומדים להירגע סוף סוף, כשאני אדם כל כך נוירוטי מאז שאני זוכרת את עצמי?

 בינתיים, הפתרון שמצאתי הוא להתנגד לכל הרוגע והשלווה. להזכיר לעצמי שההסטוריה טרם תמה. שהשלב הזה - מישור קצר במעלה ההר - הוא זמני בלבד. שבעוד זמן (קצר? ארוך?) יגיעו אתגרים חדשים, שטרם הכרתי (ילדים? החזרה לארץ? שינוי במצבנו הכלכלי? הצורך לכתוב מאמרים בקצב הולך וגובר? ההתמודדות עם החלטות הקריירה של אחרי הדוקטורט? התמודדות עם כשלונות (שיבואו, ואני יודעת שיבואו)?). זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא הידיעה שהשלב הזה, של אושר נינוח ונטול לחצים, הוא זמני בלבד, מאפשרת לי להנות ממנו בלי להילחץ על כך שמותי קרב עוד לפני גיל 30. כי הרי אני יודעת שהעולם הוא עדיין כפי שאני מכירה אותו - נוירוטי, הישגי, ושאפתני. וכל האושר הזה עוד ייבלע באושר גדול עוד יותר.

בסוף החודש אני הולכת להעביר הרצאה במסגרת סמינר המחקר של מכון נטוויז’ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל-אביב. ההרצאה תעסוק במחקר שערכתי בויקיפדיה האנגלית, שמתמקד בדרך שבה העיצוב של תוכנת הויקי יוצר נורמות חברתיות בויקיפדיה. דרכו, אני מקווה לפתח דיון רחב יותר על הקשר בין עיצוב פלטפורמות לפיתוח נורמות ועל היחס בין טכנולוגיה לחברה.

פרטים נוספים תוכלו למצוא כאן.

עדכון: העליתי את המצגת שהעברתי בהרצאה לאתר: מצגת מרחבי שיחה פרטיים בויקיפדיה.

המחקר האקדמי של שיתופי פעולה באינטרנט נשלט, כמעט לגמרי, על ידי כלכלנים ואנשי מנהל עסקים. עוד ועוד גרפים מדהימים, ניסויים בתורת המשחקים, ו-Network Theory. ומדי פעם כתיבה של אנשי מדעי המחשב. הרווחיות הגדולה של המחקר הזה, והקרבה שלו לתעשיית ההייטק, גורמים לכך שלדיסציפלינות ה”חזקות” יש בו שליטה כמעט-מוחלטת. כמובן, נעשים הרבה מאוד מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים, אבל הם נדחקים לקרן זווית ולא מהווים את הבון-טון בתחום.

תופעה דומה התרחשה בדיסציפלינה המשפטית. התחום של “משפט וכלכלה” הוא היום התחום החזק ביותר בכתיבה המשפטית. גם משפטנים שאינם עוסקים בו, משלבים במאמרים שלהם כלים כלכליים. התחושה היא, שלא ניתן לדבר על משפט בצורה משכנעת בלי, ראשית, לפתוח באפולוגטיקה שמצדיקה את הטיעון בהקשר כלכלי. (גם כאן, כמובן שיש כתיבה אחרת, אבל היא חלשה ושולית יותר.)

המגמה הזו היא בעיני אחד החסרונות של המעבר למחקרים בינתחומיים. במקום עולם חופשי של מחשבה, שבו גבולות דיסציפלינריים נחצים במסע אל האמת, מה שקורה הוא שדיסציפלינות חזקות (וכלכלה היא הדוגמא המובהקת, לפחות בתחומים שאני מכירה) מכפיפות את המחקר בתחומים אחרים להנחות המוצא שלהן. במקרה של כלכלה - שמעלה על נס את האינדיבידואל הרציונלי ממקסם הרווחה - זה אולי בעייתי במיוחד. אבל זה בעייתי גם במקרים אחרים. למשל, אם אנחנו מסתכלים על תת-התחום של מדעי הרוח והחברה (שהוא חלש מלכתחילה), שם ה”השתלטות הדיסציפלינרית” היא מכיוון התפישות התיאורטיות של חקר הספרות,  שהשתלטו במידה רבה על הכתיבה התיאורטית בהסטוריה, למשל. במקרה הזה, התוצאה היא דווקא הפוכה, מכיוון שהשימוש בכלים הספרותיים גורמים להחלשה נוספת של הכתיבה ההסטורית (זו שאינה נרטיבית-פופולרית) בשיח הציבורי.

התוצאה של המצב הזה היא שבמקום פלורליזם של דרכי ניתוח של העולם, דרכי ניתוח מסויימות הופכות להיות הגמוניות יותר ואחרות הופכות שוליות, והפער ביניהן הופך גדול יותר ויותר. חוקר שרוצה לשמור על הרלוונטיות שלו גם בשיח הציבורי הכללי חייב לפעול במסגרת הדיסציפלינות החזקות לא רק אם הוא חבר בהן מלכתחילה (למשל, הוא ממילא ד”ר לכלכלה). גם אם הוא משפטן, סוציולוג, או הסטוריון. אם הוא רוצה לצאת ממעגל המשוכנעים-מראש, הוא חייב קודם כל לתת את חלקו למולך של הדיסציפלינות הדומיננטיות. מה, שכמובן, רק הופך אותן לדומיננטיות יותר ויותר (ובסופו של דבר, ל”צודקות” יותר ויותר) ודוחק את דרכי החשיבה החלופיות אל החדרים האחוריים של “מגדל השן”, אל הז’רגון, והרחק מרלוונטיות יומיומית (הדוגמא המובהקת ביותר כאן היא הכתיבה הביקורתית והפוסטמודרנית, שמתנהלת כמעט בגטו אקדמי).

השאלה האישית היא, כמובן, האם אני מוכנה “להרים את נס המרד” דווקא בדוקטורט הצנוע שלי, ולדבוק במתולודוגיה האתנוגרפית, או לכתוב, כמו כולם, ניתוח כלכלי של … ולהבטיח לעצמי מקום של כבוד בין עמיתיי.

ערן התלונן לאחרונה שויקיפדיה העברית מנוהלת על ידי קבוצה קטנה ופמיליארית, שיוצרת סגירות בפני כותבים חדשים. גם בתגובות, התעורר ויכוח (ער אולי קצת יותר מדי) בין הויקיפדים הותיקים לבין “מאוכזבי ויקיפדיה”, שחשו שנהגו בהם בצורה לא הוגנת כשרצו לתרום לויקיפדיה. אני לא מכירה היטב את הויקיפדיה העברית. אני מגיעה לשם לעיתים רחוקות מאוד (ובדרך כלל ללא יותר מאשר פרוקרסטינציה של מה שאני באמת צריכה לעשות). כך שהבסיס שלי לגבי מה קורה שם נזון במידה רבה מהפוסט, ויותר מזה מהתגובות לו. אבל אני מכירה לעומק את ויקיפדיה האנגלית, שאותה אני (בין השאר) חוקרת, ונדמה לי שהכרת “האחות הגדולה” יכולה לעזור להבין את מהות הויכוח שהתעורר.

הויקיפדים הותיקים התמקדו בשני טיעונים מרכזיים. הראשון מתמקד בתרומתם למיזם. הם אלה שמקיימים את המיזם באופן יומיומי וסיזיפי (בניגוד לפורשים ולמתלוננים מבחוץ) ולכן הכוח שיש להם בתוך המערכת מוצגת. מי שמשקיע, ראוי שדעתו תיחשב יותר. הטיעון השני הוא טיעון “הדיקטטורה הנאורה”, שמצביע על כך שהויקיפדים אינם משתמשים לרעה בכוח שלהם, אלא מנהלים את הדיונים באופן ענייני וצודק (ולכן אין לתלונות על מה שיסמכו).
הבעיה עם הטיעונים האלה, הוא שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם נכונים לגמרי, הם לא יכולים לבסס מערכת חברתית אפקטיבית בסדר הגודל של ויקיפדיה. ככל שמערכות חברתיות הופכות להיות גדולות וסבוכות יותר, כך הדרישה ללגיטימציה של בעלי הכוח הופכת להיות חדה יותר. הלגיטימציה שאותה מעוררים הויקיפדים מבוססת על ותק והשקעה ועל צדק מהותי. הבעיה היא, שהצדקות הותק וההשקעה חותרות תחת ההצדקות והאידיאלים שאותם ויקיפדיה מנסה לקדם: פתיחות, חופש, ואנטי-היררכיה. כך שלא פלא שההצדקות הללו נתקלות בעוינות ובהתנגדות. אלו לא הצדקות לגיטימיות במסגרת פרויקט שוויוני ופתוח.
הסיבה לכך שההצדקה בדבר צדק מהותי (”כל ההחלטות שלנו עניינות ומוצדקות לגופו של עניין”) לא עובדת היא מורכבת יותר. ההצדקה הזו מניחה שיש בסיס חיצוני כלשהו להחליט מה צודק וראוי ומה לא. הבעיה היא, שכמו שהויכוח אצל ערן מראה, בויקיפדיה העברית אין בסיס חיצוני כזה. הויכוח האם החלטה מסוימת הייתה צודקת או לא לא מצליח להגיע לכדי הסכמה אובייקטיבית, אלא נסגר באמצעות אמצעים של כוח - הצבעות, מפעילי מערכת וכו’. אבל האמצעים האלו לא יכולים לתרום ללגיטימציה של טענת הצדק המהותי. אם כבר, הם חותרים תחתיה ומשמשים כדוגמא לכך ש”הם לא מצליחים לשכנע, אז הם משתמשים בכוח”.

הדרך ליצירת בסיס חיצוני לטיעוני צדק מהותי היא על ידי יצירת מערכת משפטית. ההישג הגדול ביותר של מערכת משפטית אפקטיבית (על אף שלל הביקורות שאפשר להטיח בה) הוא שהיא יוצרת ספירה לדיון שמנותקת מיחסי-כוח ישירים וחדים. עצם החובה להקפיד על פרוצדורות ראויות, לשמוע את כולם, לנמק את ההחלטה וכיוצ”ב יוצרים מערכת שהיא במידה מסוימת אוטונומית ולכן יכולה, באופן טוב יותר מאשר מערכות אחרות, לספק החלטות לגיטימיות בשאלת הצדק המהותי. במקרה כזה, התמיכה של המערכת המשפטית בויקיפדים גם הייתה מחזקת את טענתם שהם פעלו כשורה, וגם הייתה מקטינה את ההתנגדות להחלטות שלהם, כי המתנגדים היו מוכנים לקבל ביתר נכונות עמדה אובייקטיבית שמעמידה אותם על טעותם, שמנותקת מהעמדה של מי שהתווכחו איתו מלכתחילה.
מערכת משפטית פנימית כזו, שמטרתה לחזק את הלגיטימציה של המערכת וליצור “שלטון חוק”, קיימת בויקיפדיה האנגלית, בכמה מישורים (היא גם קיימת בויקיפדיות אחרות, כמו שהראה Harel). ראשית, בויקיפדיה האנגלית יש הרבה יותר דפי מדיניות מאשר בויקיפדיה העברית (שבה, מהתרשמות שטחית, מעט מדפי המדיניות רלוונטיים לענייננו). בנוסף, דפי המדיניות האנגליים הרבה יותר מפורטים ומגבילים ביחד לדפים העבריים (השוו למשל את דף הונדליזם בעברית ובאנגלית). דפי המדיניות (”החוקים”) יוצרים בסיס קבוע, אובייקטיבי ולא משתנה שאליו אפשר לפנות במקרה של ויכוח. שנית, בויקיפדיה האנגלית יש מערך פתרון סכסוכים מורכב יותר מזה של העברית, שמגיע כדי “ועדת בוררות” שמשמשת כ”בית משפט” ובכך מקדמת פתרונות לגיטימיים לסכסוכים. יישומם של אלה בויקיפדיה העברית יכול לחזק את הלגיטימציה שלה וגם לקדם מערכת שהיא באמת פתוחה וצודקת יותר.